האם לאשכנזים אסור לאכול לחמנייה כשרה לפסח?

האם משמעותה האמתית של גזירת קטניות היא שאסור לאכול וופלים כשרים לפסח?

טענה שהולכת ונשמעת בשנים האחרונות, היא שהגזירה המקורית של איסור קטניות היא על אכילת מוצרים הדומים לחמץ. המייצג הבולט של גישה זו הוא הרב יואל בן נון (מתוך מאמר שפורסם באתר האינטרנט שלו):

גדולי חכמי אשכנז שקיימו את המנהג לאסור קטניות בפסח, ובראשם הסמ"ק והמרדכי, הסבירו שנוהגים כך שמא האדם יחליף בטעות קטניות בדגנים…

מי שרוצה לקיים באמת את גזירת הקטניות חייב לאסור את כל הדומה לחמץ, בלי לשאול מאיזה קמח הוא נאפה: דגני בוקר, עוגות, ופלים, ביסקוויטים, מצות עשירות, וכמובן – כל מה שדומה לפת. וכך אני נוהג, להחמיר על עצמי כגזירת הקדמונים.

טענתו של הרב יואל בן נון היא שגזירת קטניות עניינה איסור על מוצרים דמויי-חמץ, שמא יבואו להחליף בינם לבין חמץ גמור. ממילא לדעתו הדרך הנכונה ליישם זאת בימינו היא באיסור על וופלים כשרים לפסח, והיתר כמעט גורף של אכילת קטניות.

החשש הוא של החלפה טכנית

אלא שהמתבונן במקור שעליו הוא מסתמך, ספר מצות קטן של רבי יהודה מקורביל, ימצא שהתמונה מעט שונה. וכך כותב הסמ"ק (סימן רכב):

דכיון דקטנית מעשה קדירה הוא, ודגן נמי מעשה קדירה הוא כדייסא, אי הוה שרינן קטניות דילמא אתי לאיחלופי להתיר דייסא [של דגן], דאידי ואידי מעשה קדירה, וגם מידי דמידגן הוא… ולכך אתי לאיחלופי לאותם שאינם בני תורה.

לכאורה כותב הסמ"ק, המהווה את המקור המפורש הראשון למנהג הקטניות, כדברי הרב יואל בן נון. דהיינו, שהחשש הוא שמא יחליפו בין מעשה קדרה של קטנית למעשה קדירה של דגן. אלא שאם נדייק בדבריו, החשש שאותו הוא מתאר איננו שמא יתבלבלו בין דייסא לדייסא, אלא "דילמא אתי לאיחלופי להתיר דייסא". כלומר, קיים חשש שאם נתיר לבשל אורז בפסח, אנשים יחשבו שמותר באותה מידה גם לבשל גריסי-חיטה. שהרי שני התבשילים הם מאותה קטגוריה: מיני דגן מבושלים. ומי שיראה שמותר לבשל אורז, יטעה לחשוב שרק לחם חיטה נאסר בפסח ותבשילי חיטה (או שיבולת שועל) מותרים.

משום כך מדגיש הסמ"ק שהחשש קיים דווקא אצל "אותם שאינם בני תורה". חשש של החלפה טכנית בין דייסא לדייסא איננו קשור לרמת הידע ההלכתי של האדם. אך החשש שמא יתירו לבשל דייסות חיטה קיים דווקא אצל אלו שאינם בקיאים בהלכה.

לא לערב בין הסוגיות

אז מה המסקנה? האם אין מקום להקל בימינו בגזירת קטניות? והאם אין מקום להחמיר במוצרים כשרים-לפסח הנראים כחמץ גמור?

לא ולא. אך המסקנה היא שצריך להפריד בין שתי השאלות, ולדון בכל נושא לגופו.

גזירת קטניות היא גזירה שמקורותיה וטעמיה לוטים בערפל, והדרך להתמודד איתה בימינו (כשנתקבצו גלויותינו וההפרדה בין מנהגי הקהילות נראית לא-טבעית) איננה בכך שנראה שהיא לא רלבנטית. הדרך הנכונה היא להעמיד אותה על עיקר הדין, ולא להחמיר בסוגים חדשים של דמויי-קטניות ובתערובות מזעריות של תוצרי-קטנית.

מאידך, הדרך להתמודד עם החשש הכה-נפוץ של טעות בין מוצרי חמץ למוצרים כשרים לפסח, היא לדרוש מן המפעלים להבדיל באופן מובהק את צורתם ועטיפתם של המוצרים הכשרים לפסח, ולסמן את הכשרות באופן ברור ובולט. במקביל, עלינו כצרכנים לא להכניס דבר לפינו בלי לראות במו עינינו את תווית הכשרות שעל אריזתו.

מן העירוב בין שני התחומים לא תצמח הישועה.

אסיים בדברי בעלי החסידות, שעמדו על הדמיון בין אותיות "חמץ" לאותיות "מצה". ממהותו של חג הפסח שההבדל בין האיסור למצווה איננו חד וברור. וכבר בגמרא אנו מוצאים מקרים שבהם אדם מוצא פיתה בביתו ואינו יודע אם היא של חמץ או של מצה. חג הפסח מזמין אותנו לעשות את עבודת ההבחנה, ולברור בתשומת לב רבה את ההיתר מן האיסור.