קם לו אדם באמצע החיים ומקדיש חייו לבעלי החיים המקראיים. שמו של האיש לא מוכר לרובינו הרב דר' נתן סליפקין, מבית שמש, עולה חדש ותיק, שמכיר את כל בעלי החיים המקראיים לפי צורתם, מראיהם ותכונותיהם.
במשך השנים אסף הרב מאות בעלי חיים וכך יצר מפגש בלתי אמצעי עם בעלי חיים והיכרות מעמיקה עם עולם בעלי החיים המוזכרים במקורות היהודיים השייכים לטבע הישראלי. כל זאת, במתחם ענק ומרהיב, מקורה וממוזג, המחולק למספר גלריות.
במוזיאון תצוגה מגוונת של יונקים, ציפורים, זוחלים, דו-חיים וחרקים המוזכרים במקרא ובתלמוד, ומגוון מוצגים השייכים לעולם החי. כמו כן, יש במקום אוסף-חי עשיר של זוחלים, דו-חיים ויונקים הקשורים ליצורים המוזכרים בתנ"ך.
בין המוצגים הקשורים לרקע היהודי ניתן למצוא אוסף מרשים של שופרות, קונכיות וביניהן גם חלזון הארגמן ומוצגים שונים הממחישים את נושא הכשרות.
הביקורים במוזיאון הינם במסגרת סיורים מודרכים וחווייתיים, בהם ניתן גם לחוש וללטף חלק מבעלי החיים. במהלך הסיור נחשפים לתכנים ייחודיים, כמשמעותם וזהותם של בעלי החיים המקראיים, מגוון בעלי החיים השייכים לנופי הארץ, וערכים שונים המשלבים את המשפט היהודי ואת בעלי החיים.
החיה בעלת הקול החזק ביותר בתנ"ך?
מדובר בחיה ששמה הראשתן, שהוא בעל החיים בעל הקול החזק ביותר בעולם. הראשתנים מסוגלים להפיק נקישות שמגיעות לעוצמה של 230 דציבלים, עוצמה הגבוהה מזו של מנוע סילון! עם זאת, למרות שראשתנים (לווייתנים) מוזכרים בתנ"ך, קולותיהם אינם נשמעים בעוצמה מחוץ למים ואינם מוזכרים בכתובים בזכות קולם.
שאגת האריה, לעומת זאת, היא הרעש החזק ביותר שהיה נשמע בארץ ישראל בימי התנ"ך, והיא מוזכרת במספר הזדמנויות. לא רק שלאריה יש שמות שונים במקרא, אלא שישנם גם מונחים שונים לתיאור שאגתו. השאגה עצמה אינה מסוג אחד בלבד; קיימת קשת רחבה של עוצמות ודרגות שונות שבהן האריה עשוי לשאוג.
לאריות יש את השאגה החזקה ביותר מבין כל החתולים הגדולים, המגיעה ל-114 דציבלים, וניתן לשמוע אותה למרחק של עד 8 קילומטרים. הם שואגים כדי לשמור על קשר עם אריות אחרים מלהקתם, כדי להפחיד צבועים ויריבים אחרים, ושאגה קבוצתית עשויה לחזק את הקשרים בתוך הקבוצה. אך אחת הסיבות העיקריות לשאגת האריה היא הכרזת בעלות על טריטוריה - איתות לאריות מלהקות יריבות להתרחק. פעולה המתבצעת בדרך כלל ממש לפני הציד.
קולונל ג'ון פטרסון
תיאור גרפי של האימה שהשאגה הזו יכולה לעורר ניתן על ידי קולונל ג'ון פטרסון, אדם מרתק שהיה אחראי על אימון החיילים היהודים שהניחו את היסודות לצה"ל. בתחילת המאה ה-20, הוא היה ממונה על פרויקט להקמת מסילת רכבת בקניה. הם סבלו שם מאימתם של האריות אוכלי האדם של צאבו, הידועים לשמצה. למרות שהיה בעצמו אדם אמיץ בצורה יוצאת דופן, פטרסון כתב:
"בכל ימי חיי לא חוויתי דבר מזעזע יותר מאשר לשמוע את שאגותיהם העמוקות של המפלצות הנוראות הללו הולכות וקרבות, ולדעת שעל אחד מאיתנו נגזר להיות קורבנם לפני עלות השחר. ברגע שהגיעו לסביבת המחנות, השאגות פסקו לחלוטין, וידענו שהם אורבים לטרפם. צעקות היו עוברות אז ממחנה למחנה: "קהאבאר דאר, בהאיון, שאיטן אטא" ("היזהרו, אחים, השטן מגיע"), אך קריאות האזהרה לא הועילו, ובמוקדם או במאוחר צרחות איומות היו מפרות את הדממה, ואדם נוסף היה נעדר מהמסדר בבוקר למחרת."
עם עדות כזו לנגד עינינו, אנו יכולים להבין טוב יותר את דברי הנביא עמוס, המובאים כמטאפורה ליראה שחווים אל מול ההתגלות האלוהית: 'אַרְיֵה שָׁאָג, מִי לֹא יִירָא?!' (עמוס ג', ח'). וכך נוכל להבין מדוע המבצע הצבאי הנוכחי נגד איראן, שבו אנו זורעים אימה באלו המבקשים להשמידנו, נקרא בשם 'שאגת הארי'.
תוכלו ללמוד עוד על האריות וסיפורו המופלא של קולונל פטרסון ב "אנציקלופדיה של עולם החי בתורה וביהדות".
תגובות