סינמה שו"ת פרק 16: אורי ברבש הוא מהבמאים החשובים והמשפיעים בקולנוע הישראלי – יוצר שהצליח לשלב בין מחויבות חברתית לאמנות רגישה, מדוקומנטרי מרתק כמו "דבש שחור: שירת חייו של אברהם סוצקבר" ועד דרמה כמו "משפט קסטנר".

בפרק החדש של "סינמה שו"ת" הוא חולק בשיחה כואבת ואמיצה על המציאות הישראלית הנוכחית, על תפקיד האמנות ועל הקשר העמוק שלו לתקופת השואה.

להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים – לחצו כאן

"אנחנו נמצאים בתקופה של סיפו של חורבן הבית"

ברבש פותח את השיחה בהצהרה כואבת: "אנחנו נמצאים בתקופה של סיפו של חורבן הבית, לא על סיפו של ניצחון מוחלט". הוא מתאר מציאות שבה "בכל המובנים – הכלכלי, הערכי, האידאלי, המוסרי, הביטחוני – אנחנו נמצאים בידיים של אנשים חסרי אחריות שמבזבזים את כספינו ומסכנים את עתידינו".

למרות הקשיים, ברבש מחזיק באמונה: "אני מאמין בטוב. אני מאמין שבסופו של דבר אנחנו נמצא את הדרך לחיות פה ביחד, אבל רק בתנאי שיהיו לנו גבולות מוסכמים – גבולות מוסריים וערכיים".

ברבש מספר על הגעתו המקרית לקולנוע: "גדלתי בבאר שבע בשנות החמישים – עיר ללא רחמים, מקום קשוח מאוד". אחרי השירות הצבאי הלך ללמוד ספרות עברית, "כי הקודש בשבילי זה הספרות והשירה. הקולנוע זה החול".

המפגש עם הקולנוע היה במקרה: "חיפשתי עבודה ומצאתי עבודה בחברת סרטים באופן מקרי לחלוטין בתור עוזר הפקה, נהג". מה שמשך אותו לא היה הצד הטכני אלא "הרעיון של קבוצת אנשים שמתמסרת במסירות נפש – שחקנים, טכנאים, צלמים, מפיקים ויוצרים שחוברים ביחד בשביל לספר סיפור אנושי".

"דור ראשון לשואה באופן מטאפורי"

ברבש מגדיר את עצמו "דור ראשון לשואה באופן מטאפורי" ומסביר: "השואה היא מרכיב מרכזי בזהות שלי, בעולם הרגשי שלי. באופן מהותי אני מרגיש את הצורך, את החובה ואת הזכות לספר את הסיפורים של קסטנר, של אברהם סוצקובר".

הוא מתמקד במה שמכנה "האזור האפור" של השואה: "לאנשים שחיו במחנות או בגטאות לא היה מרחב בחירה. הם לא באמת יכלו לבחור בין טוב לרע, בין צדק לעוול. זו הייתה מציאות כאוטית".

ברבש מתאר איך הוא לקח ז'אנרים מוכרים ונתן להם משמעות חדשה: "'מאחורי סורגים' שייך לז'אנר סרטי הכלא, 'אחד משלנו' שייך לסרטי הצבא, 'החולמים' למערבונים. כל אחד מהסרטים האלה עושה שימוש בז'אנר מוכר, אבל מספר סיפור אחר לגמרי".

ב"מאחורי הסורגים" הוא ביקש לספר על מפגש בין יהודים וערבים: "אף אחד לא בורח, אף אחד לא רוצה לברוח. אבל הם חופשיים בסוף – אתה יכול לשבת בתוך הכלא ולהיות חופשי, ואתה יכול להיות מחוץ לסורגים ולהיות אסיר של בורות ושל גזענות".

"אני לא חושב שאתה יכול לצלם סרט שמתרחש בשואה"

ברבש מגדיר את תפיסתו: "הקולנוע מבחינתי הוא שליחות ציבורית. אין לי עניין לספר על עצמי. הצורך שלי לספר סיפור נובע מהצורך להוכיח שהמצב אינו חסר שליטה".

הוא מאמין ש"השליחות של האומנות, של היצירה המקורית – ובוודאי של הקולנוע – היא להוכיח שהמצב אינו חסר שליטה. שיש סיכוי למקום טוב יותר, צודק יותר, שוויוני יותר".

על הסרט "קאפו בירושלים", ברבש מסביר את הגישה הייחודית שלו: "אני לא חושב שאתה יכול לצלם סרט שמתרחש בשואה, בטח לא באושוויץ, לצלם באופן ריאליסטי במקום הזה. מה אתה עושה – יושב עם האמן ובונה את הארובה?"

הפתרון שלו היה מונולוגים: "המונולוג זה לא רק צורת ביטוי אומנותית. מונולוג זה גם ההחלטה לספר על המציאות אך ורק דרך עיניו של הדובר. והמונולוג זה עדות".

ברבש מסיים בסיפור מרגש על אברהם סוצקובר, המשורר שהמשיך לכתוב שירה גם בגטו: "משוגע אחד בוילנה נכנס לבית הכנסת הגדול ורואה צבע עומד על סולם גבוה ומסייד את התקרה. אומר המשוגע לצבע: 'תחזיק חזק במברשת כי אני לוקח את הסולם'. אומר סוצקובר: 'ככה הרגשתי, החזקתי במברשת וככה שרדתי'".

אורי ברבש, כמו סוצקובר, ממשיך להחזיק במברשת היצירה גם בזמנים הקשים ביותר. מהקולנוע הדוקומנטרי ועד הדרמות העלילתיות, הוא ממשיך להאמין בכוחה של האמנות לספר את האמת ולחפש את האור בקצה המנהרה.