סינמה שו"ת פרק 15. יריב הורביץ הוא דמות מרכזית בקולנוע הישראלי – במאי שהצליח לעבור בזריזות בין דרמה פוליטית כבדה לקומדיות פופולריות, מ"רוק בקסבה" המוערך בינלאומית ועד "שנות ה-80" שכבש את הקהל הישראלי.

בפרק החדש של "סינמה שו"ת" הוא חושף את המסע הייחודי שלו – מילד שחלם בפרדסחנה ועד במאי מוכר שמתמודד עם משברי התעשייה.

להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים – לחצו כאן

מדמיון ילדות למציאות מקצועית

הורביץ מתאר את תחילת הדרך: "בילדות שלי הדמיון התחיל להיות יותר חזק מהמציאות. סיפרתי לעצמי סיפורים וכנראה שהסיפורים האלה היו ויזואליים. 70% מהזמן שלי הייתי חי בדמיונות והדמיונות היו ויזואליים".

הכניסה לעולם הקולנוע הגיעה במקרה: "בגיל 16 וחצי התגלגלתי למגמת קולנוע בתיכון. עשיתי סרט ראשון והרגשתי בבית – ראיתי משהו בראש וביצעתי אותו במציאות".

הצלחה מטאורית בגיל צעיר

שנות ה-90 היו עידן הזהב של הורביץ. בגיל 21 כבר זכה בפרס אקום על הקליפ הראשון שלו ("יקירתי" של אסף אמדורסקי), וממשיך: "על הפרסומת הראשונה זכיתי בפרסומת של השנה. אז במובן הזה בגיל 21 פתאום פרצתי".

הוא מסביר את התנאים שאפשרו את הפריצה: "גדלתי והתבגרתי בשלב שהקימו את ערוץ שתיים, התחילו לקום הכבלים והלוויין ופתאום היה צריך המון אנשים שיצרו תוכן ולא היו אנשים. הדלתות היו הרבה יותר פתוחות".

מ"רוק בקסבה" למשבר יצירתי

הסרט שהפך אותו לבמאי מוכר בינלאומית נולד מחוויה אישית: "החיילים האלה שגם אני הייתי חייל, שאני זוכר אותם על הגגות בשכם, לא יכולתי לשכוח אותם". אבל הורביץ מודה בקושי: "לא הבנתי לאיזה צרה נכנסתי. רציתי לעשות סרט ונורא אהבתי את הז'אנר של סרטי מלחמה".

הוא מתאר את המורכבות של כתיבת סרט עם קונפליקט פנימי: "הכי קל לכתוב סרט קונפליקט חיצוני עם גיבור אחד – רוקי. אבל פה יש לך חיילים, זה לא גיבור אחד. ומה המשימה? להישאר שפוי".

מהצלחה לחרם: הפרשה של "אמצע החיים"

הורביץ חושף את הקושי שחווה לאחר ש"אמצע החיים" קיבל תמיכה מקרן שמרון: "החרימו אותנו. היה רעיון אחד בעיתון הארץ ואמרתי אני לא מבין את הקטע. זה אותו כסף מאותו מקור".

הוא מסביר את עמדתו: "אני מסרב להיכנס לקבוצות. אני מסרב להתקבע בכוח לאיזה הליך מחשבתי מכונן שלא מוכן להתקל במציאות. יש מציאות והיא משתנה והסיפורים משתנים ולכל יש זכות לספר כל סיפור".

מקולנוע מאתגר לבידור פופולרי

המעבר משנות ה-2000 לטלוויזיה ולקומדיות לא היה מתוכנן: "אחרי רוק בקסבה נולד לי הבן שלי ואתה יודע מהפחד של הפרנסה הלכתי למנכל את גלובוס גרופ". כך הגיע לביים את "שנות ה-90", שם התאהב בתרבות המזרחית: "התאהבתי במשפחות האלה. התאהבתי בחום, באוכל, בהקפה".

פילוסופיה של יצירה לקהל

הורביץ מגדיר את עצמו כבמאי של קהל: "אני מספר סיפורים. אז יש מצלמה כזאת או אחרת ויש קייטרינג או אין קייטרינג, אבל בסוף אתה מתקשר עם מיליוני אנשים". הוא מצטט את חנוך לוין: "כל אומנות נגמרת בחנות. אתה לא עושה סרט לעצמך, זה אומנות של קהל".

מבט לעתיד התעשייה

הורביץ מסיים בהתייחסות למשבר התעשייה: "התעשייה הזאת במשבר גדול. היום רוב התוכן עבר לסלולר. פחות ופחות אנשים רואים טלוויזיה, בוודאי פחות ופחות אנשים באים לקולנוע. הדור הבא יצטריך להמציא את עצמו".

יריב הורביץ מייצג דור של יוצרים ישראליים שהצליח להתמודד עם שינויים דרמטיים בתעשייה תוך שמירה על קשר אמיתי עם הקהל הישראלי. מ"רוק בקסבה" המורכב ועד "ההילולה 2" הקומי, הוא ממשיך להוכיח שאפשר להיות גם רציני וגם פופולרי – ובעיקר, להמשיך לספר סיפורים שמדברים אל הלב הישראלי.