השבוע בדף היומי, מקבלים הצצה לתקופה קצת אחרת, שבה הפרסיים דווקא היו מי שהגנו עלינו (ושאליהם מכרנו נשק לטובת העניין!).

כשחושבים על זה בצורה יותר עמוקה, הרבה יותר מסתם קוריוז היסטורי, האזכור הזה, בהקשר של דיון על האיסור למכור כלי נשק לגויים, מעלה אתגר מהותי והזדמנות שעד כה מוחמצת ביחס למשמעות של ריבונות יהודית.

אחרי שהגמרא במסכת עבודה זרה, הנלמדת בימים אלו על ידי לומדי הדף היומי, עסקה באיסור למכור חפצים שיכולים לעשות בהם שימוש לעבודה זרה, באופן טבעי, היא עוברת לאיסור למכור חפצים שיכולים לשמש לגילוי עריות, ואז לשפיכות דמים. בפשטות, האיסור פה הוא סעיף בהלכות "לפני עיוור לא תתן מכשול", האיסור לסייע לאדם לעבור עבירה. כיון שגם הגויים מצווים בגילוי עריות ובשפיכות דמים כמו שמצווים בעבודה זרה, אסור למכור להם כל דבר שיש סבירות גבוהה שישתמשו בו כדי לבצע איסור.

רק שאחרי שהגמרא דנה בזה באריכות רבה, ויורדת לפרטי הפרטים של האיסור, פתאום, נשאלת שאלה מביכה. "והאידנא דקא מזבנינן?" הכל טוב ויפה, אבל תכלס- אנחנו כעת מוכרים נשק לגויים. איך זה יכול להיות? והגמרא עונה: "לפרסאי דמגנו עלן"- אנחנו מוכרים לפרסיים, שמגינים עלינו.

יהודים מכרו נשק ל… פרסים

כדי להבין את המשמעות של ההיתר הזה, נציין שלא צריכים לחזור 2000 שנה אחורה בזמן כדי למצוא תקופה שמכרנו נשק לפרסיים. בזמן משטר השאה האיראני, ישראל מכרה נשק במאות מליוני דולרים בכל שנה. אף יותר מפתיע מזה, גם אחרי המהפכה האיסלאמית של ח'ומייני ב- 1979 וניתוק הקשרים הרשמיים של איראן עם ישראל, ישראלים המשיכו למכור נשק לאיראנים. המקרה המפורסם ביותר, שהחלק הישראלי בו לעתים נשכח, הייתה פרשת האיראן-קונטרס שארצות הברית כה הסתבכה בה.

ובאותן שנים, איראן לא היה המשטר המפוקפק היחיד שישראל מכרה לה נשק. הלקוחות שלה כללו גם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, וחונטות צבאיות בדרום אמריקה. המדיניות הישראלית הזאת ממשיכה עד לימינו אנו, כשישראל נמצאת ברשימת עשר יצואניות הנשק הגדולות ביותר בעולם, ומייצאת לכ130 מדינות בעולם, כשחלק מהן הינן דיקטטורות ומשטרים אפלים ודכאניים.

צילום: יוסי זמיר/פלאש 90

מי שרצה להגן מבחינה הלכתית על התופעה הזאת בישראל המודרנית, שהתחילה לתפוס יותר ויותר תאוצה מאז שנות ה70, הלך בעיקר להיתר שהזכרנו ולאופן שבו הוא התפרש. לדוגמא, הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב יט) הבין שכשיש לנו ברית של ידידות עם מדינה מסוימת, אפשר למכור להם נשק כיון שהם משתמשים בו כדי להגן עלינו. ולכן הוא טען ש "מדינת ישראל מוכרת נשק למדינות ידידותיות בלבד, ואין שום ספק שעושה זאת מתוך שיקולים בטחוניים."

הרב אוהד פיקסלר הרחיק לכת והרחיב את ההיתר עוד יותר, וטען שכל מכירה שהופכת את המדינה לבעלת השפעה יותר גדולה, וכל מכירה שמשפרת את מצב הכלכלה, חוסה תחת ההיתר של "מגנו עלן", שהרי זה משרת את האינטרסים של המדינה. כיון שמרוויחים מכל מכירה של נשק, בהגדרה, ההרחבה הזאת של גדר "מגנו עלן" למעשה הופכת את האיסור לאחד ש"לא היה ולא נברא".

מדינת ישראל והרלוונטיות להלכה

ועכשיו שימו לב לאירוניה הגדולה. מדינת ישראל קמה, במינימום, כפתרון לאין-אונים של היהודים. בגלות, היינו נתונים לחסדי העמים, ומדינת ישראל קמה כדי שנוכל להתעצם, ולהגן על עצמנו בכוחות עצמנו. אבל כדי ליצור היתר הלכתי בשביל לייצא נשק, אנחנו נאלצים להתייחס אל עצמנו לא כמדינה ריבונית, אלא כמדינת חסות שנדרשת להגנה של מדינה אחרת. באופן יותר עמוק, השימוש הזה בתירוץ הגלותי שמספקת הגמרא הוא כשלון במענה לאתגר המוסרי והדתי שהחזרה לריבונות מציב לעם ישראל לאחר 2000 שנה.

הרב קוק זצ"ל כתב (למהלך האידאות בישראל) שהשאיפה שלנו בהקמת מדינה היא להראות איך "האידיאה האלוקית המוחלטת מושלת שמה ומחיה את העם ואת הארץ במאור חייה."  אם למדינת ישראל תהיה היתר לעשות כל דבר כדי לשפר את מצבה הכלכלי, המדיני וביטחוני, זה בעצם אומר שההלכה איננה רלוונטית לניהול מדינה. אם אפשר להתיר סיוע לשפיכות דמים בשם טובת המדינה- איזה איסור לא נוכל להתיר?

הרב קוק זצ"ל (צילום: ארכיון, ברוך גרינברג)

חזון מדינת ההלכה היהודית

לא רק כשלון בעמידה באתגר הכוח יש כאן, אלא גם פספוס של הזדמנות גדולה להראות איך החזון של מדינת הלכה יכול להביא בשורה גם למי שלא מקפיד על תרי"ג מצוות. איך הציבור היה מגיב לזה אם המאבק הראשון על הזהות היהודית של המדינה לא היה סביב נושא השנוי במחלוקת עמוקה בעולם המודרני, כמו שבת, כשרות או מעמד האישה, אלא בסוגיה שכל אחד יכול להזדהות עם הדרישה המוסרית שבה, ובה בעת להעריך את הקושי והאומץ בקידום מאבק שבעלי אינטרס ובעלי כוח יתנגדו אליו בחריפות?

כשרבנים כמו הרב שלמה אבינר והרב יעקב אריאל כותבים על האיסור הזה ללא משוא פנים, כשהרב יהודה גליק קידם את הנושא כשהוא היה חבר כנסת, ואף שיתף פעולה עם תמר זנדברג ממרצ, יש תשובה גדולה לכל המלעיגים על המצפן המוסרי של הדת, ובמיוחד כשלעיתים לא מדי רחוקות, מי שנופל בעבירה הזאת הם דווקא גנרלים מהוללים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.

מי יתן שעד שנגיע לסוגיה הזאת בסבב הבא של הדף יומי, נוכל להתגאות שהחוק הישראלי תוקן, ושהוא ראוי לכסא ה' בעולם. מי יתן? אנחנו, אם רק נפעל.