אהרון דרמון

מתברר שאנחנו עוד פחות חכמים מהחמור של בורידן (שהזכרנו בטור הקודם). הוא היה צריך לבחור בין מים לאוכל  אך נתקע בדילמה. לעומתו אנחנו, תקועים מול בחירה מוטעית והזויה: אנחנו תקועים בין שלט נוצץ שמציג תמונה מהממת של מעדן לחמורים מצד אחד -ומצד שני מחכים לנו דלי תבן ודלי מים

היום אני רוצה להתמקד בביטוי המיידי והישיר של כוח הרצון: לקיחת החלטות. מההיכרות האינטימית שלי עם רווקים ורווקות רבים וטובים בואו ננסה להבין למה אנחנו נמנעים מקבלת החלטות ואיך אנחנו מחליטים

איך זה שאין לי את כל מה שאני רוצה בחיים?! הרי אני רוצה להתחתן, אני רוצה בריאות, אני רוצה שמחה – ותכל'ס, חסרה לי זוגיות, אני עצוב ויש לי כל מיני חסרונות וצרות כאלה ואחרות… אז איך יכול להיות?"

אחרי שאנחנו מבינים שהמצב הקיים לא-מי-יודע-מה ושאנחנו מפסיקים לטמון את ראשנו בחול ובבוץ העיסוקים המשניים, אפשר לחוש את הכאב שנוצר מהפער שבין 'המציאות' לבין 'מה שהיינו רוצים להיות'

כמה זמן אמור לקחת 'חשבון נפש'? התשובה פשוטה: כמה שאתם מסוגלים. תלוי בכם. כל עוד אתם לא מגזימים ואוכלים לעצמכם את הראש, כמובן. רק אל תוותרו לעצמכם, תתחילו בקטן ותוסיפו לאט לאט כיד הריכוז הטובה עליכם

בטור האחרון ראינו שהכאב נועד להעיר אותנו ולכוון אותנו לעבר מה שטוב לנו באמת. הצעתי גם למי שממלא את חייו עד אפס זמן – לתת מקום לכאב על מנת ליצור את השינוי המיוחל. היום אני מבקש לתת הנחיות פרקטיות בנושא זה

בטורים האחרונים דיברנו על הניתוק הרגשי שמשתמשים בו לא מעט גברים, על יתרונותיו ועל חסרונותיו. הפעם אני רוצה לספר לכם על אחד הסימפטומים הבולטים של הגישה הזו ועל איך אפשר להתגבר עליו

בטור הקודם דיברנו על כך שרבים מבני האדם (חלקם הגדול ממין זכר אבל הֶיי, לא רק) מעדיפים לנתק את הרגש שלהם ולנהל אורח חיים נטול רגשות, פחות או יותר. מהם היתרונות והחסרונות של הגישה הזו?

באופן דומה למדי, רבים מהגברים (וגם חלק מהנשים) מנתקים את הפלאג של הרגש. הפלאג הזה עלול לעשות לנו המון צרות ורעשים בראש ובלב. הוא אמור להתריע ולהזעיק כשהמצב לא טוב לנפש אבל היי – הוא לא עובד פיקס

גברים, בדרך כלל (ואני מודע שלכל כלל יש הרבה יוצאים מן הכלל), תואמים את הקריקטורה המציירת אותם כהססנים בנוגע לעולם הרגשי שלהם, כאילו שהם לא בטוחים שהם יודעים להרגיש בכלל

גדל לו דור שהערך העליון שלו הוא שינוי ותזזית חיצונית. רואים את זה בכל פינה בחיים וברשת. אז מה הפלא שגם בן או בת הזוג עובר תחת השֵׁבֶט האימתני של הקִיטְלוּג האכזרי הבא: או שהוא מרתק כי הוא נראה חי ותוסס או שהוא משעמם

כולנו גדלנו על האמירה המפורסמת "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני" (סוטה ב, א). אני אומר "אנחנו" כאילו שגדלתי כאן איתכם בין החכמים אבל בינינו, אני גדלתי לי על חוף הים בעיר קאן, אי שם בדרום צרפת ותתפלאו, אף אחד לא טרח לספר לי על הפתגם הזה

קל להאשים את 'המציאות', את 'האחרים' או את 'בורא העולם' בכבודו ובעצמו, מאשר לקחת אחריות על החיים של עצמנו. בכל פעם שאנחנו מטילים אשמה ב'גברים', ב'נשים', ב'גזרות משמים', או בכל גורם חיצוני אחר – אנחנו בוחרים לברוח מהאחריות האולטימטיבית של חיינו: העולם הפנימי שלנו

האהבה לאו דווקא בולטת לעין. ההתאהבות כן. יש בה אקשן, תהפוכות, עליות וירידות מטורפות, בכי תמרורים וצחוקים מתגלגלים. לכן רוב העולם מדבר, שר, מצלם, מסריט, כותב ומשבח דווקא את ההתאהבות – והאהבה מונחת לה בקרן זווית ואין לה קונים

האם שווה להשקיע בטיפול זוגי אם בכלל עוד לא הִתְחַתַּנּוּ? אם יש ריבים לפני החתונה, האם כדאי לנסות בכל זאת לבוא לתהליך של טיפול – אולי זה מבשר רעות וכדאי לחפש במקום אחר בכלל? | טור מפייס במיוחד

הבעיה מתחילה מהרגע שאנחנו לא יודעים להבדיל בין העובדות שמרכיבות את המציאות לבין הפרשנות שלנו. או במילים אחרות, כשאנחנו בטוחים ב100% שרק אנחנו מחזיקים באמת, שאנחנו יודעים לתת הסבר מדויק לכל מה שקורה ושההסבר שלנו הוא ההסבר היחיד ואין בלתו

בעיניי, כדאי מאוד לבקש עזרה חיצונית ואני רואה יום יום את התועלת שבדבר – אבל לא כל אדם יכול להיות יועץ טוב. ישנם כמה קריטריונים עיקריים לבחירת עזרה בתחום הדייטים

בואו נשים את הדברים על השולחן: ידידים טובים עשויים להיות בני זוג מצוינים. יותר מזה: הלוואי ורוב הנשואים היו ידידים טובים – כי ידידות הינה בסיס בריא לכל דבר שבזוגיות. דמיינו לרגע שאחד מהם הוא בן או בת הזוג שלכם

"עברנו את פַּרְעֹה… אבל איך לעזאזל נשרוד את ליל הסדר עם המשפחה!?" – כך עולה זעקתם של חלק ניכר מהרווקים והרווקות לקראת ליל הסדר וחג הפסח "החג השנוא עליהם" (כתב לי חבר) אז מה עושים?

פרפקציוניזם הוא כמו מלח: מעט ממנו מוסיף טעם אבל יותר מדי מקלקל את התבשיל. הפרפקציוניסט ממית את עצמו באוהלה של השלמות, פשוטו כמשמעו: מרוב רצון להגיע אל ה-100%, רובנו נופלים בפח ונשארים ללא כלום. במהלך הרדיפה אחר הציפורים שעל העץ, אלה שביד בורחים לנו