"הפסנתר ימשיך לנגן": צפו בשיחה המרגשת עם רותי גרינגליק

מאז נפילתו של סרן שאולי גרינגליק ז"ל בקרבות ברצועת עזה, הפכה משפחת גרינגליק לסמל של חוסן ישראלי המשלב כאב עמוק עם עוצמה מוזיקלית.

בראיון מיוחד לתוכנית "הדתיות האלה" באתר סרוגים, משתפת אמו, רותי, ברגעים הקטנים והגדולים של ההתמודדות עם האובדן.

"לא נהיה קורבנות של המציאות"

אחד הרגעים המכוננים עבור המשפחה התרחש עוד לפני שהובא שאולי למנוחות. רותי משחזרת כיצד בעלה, צביקה, הגדיר את הדרך שבה יצעדו:

"בערב הראשון, עוד לפני הלוויה, צביקה אסף את כל הילדים בסלון ואמר להם: 'תשמעו, הפסנתר הזה שהוא מרכז הבית ומרכז החיים שלנו... הפסנתר הזה ימשיך לנגן'".

ההבטחה הזו לא נשארה רק כהצהרה. "אחרי ה-30, מישהו פתח את הפסנתר והתחילו לנגן - ומאז זה לא נפסק", היא מספרת. עבור רותי, הבחירה לקום מהמיטה בכל בוקר היא מאבק מודע ואקטיבי: "החיים מזמנים לנו דברים שלא הזמנו, ואנחנו החלטנו לא להיות קורבנות. להיות בדיכאון אפשר... אבל כשמסתכלים על העולם ואומרים 'אני לא רוצה להיות קורבן' – צריך לעבוד בזה".

המוזיקה כמים לניקוי הנפש

בבית משפחת גרינגליק, המוזיקה היא הרבה מעבר לתחביב; היא כלי הישרדותי. רותי מדמה את הצלילים ליסוד הטבעי ביותר: חדירה לנשמה: "המוזיקה היא כמו מים, היא פשוט נכנסת פנימה". ריפוי ללא מחסומים: "הנשמה מתחייה דרך המוזיקה. אפשר לבכות בשיר ואפשר לצחוק בשיר. למוזיקה אין מחסומים, היא מרפה".

"תסמכו עליי כשאני אומרת שאני בסדר"

במהלך הריאיון, שלחה רותי מסר חשוב לסביבה הקרובה ולציבור המנחם. היא מבקשת שיפסיקו להטיל ספק בכוחותיה כשהיא מעידה על מצבה: "אני לא סובלת שאומרים לי 'מה שלומך' ואני עונה 'בסדר', ואז אומרים לי 'כמה שאפשר'. אל תגידו לי 'כמה שאפשר'. כשאני אומרת שאני בסדר באותו רגע – תשמחו עליי, תאמינו לי".

המורשת של שאולי: אור בבוקר שחור

את הכוח להמשיך קדימה שואבת המשפחה מהדרך שבה חי שאולי את חייו. "העין הטובה שאנחנו צריכים לאמץ היא משהו אקטיבי", היא מסכמת. "זה מה ששאולי נתן לעולם – עין טובה".