יש לנו בעיה קשה עם אופציות בינאריות. לא בבורסה. בשיח. וגם אחרי השבעה באוקטובר, אנחנו ממש מתקשים להיפטר מזה.

הרבה נכתב על הדרכים הרעילות שמדיה מסחרית ורשתות חברתיות מעצימות את הנטייה הטבעית שלנו כבני אדם להקצין, לתייג, ולקתלג כל דבר לשחור-לבן. או איתנו או נגדנו. או רפורמה או דמוקרטיה. כן ביבי או לא ביבי. או-או. הכל בניארי.

ולמרות כל הדיבורים על הצורך לשנות את השיח ממה שהיה ב-6.10, אנחנו לא מצליחים להיגמל מההתמכרות הזאת. אבל כשהשאלות הניצבות בפנינו הן שאלות של חיים ומוות ממש, כמו השאלה של הניצחון נגד חמאס מול שחרור החטופים, ההרגל הזה הופך להיות התמכרות פטאלית. אנחנו חייבים למצוא דרך חדשה.

הממשלה מעדיפה את הניצחון במלחמה על החזרת החטופים

הצעד הראשון בדרך הזו הוא להכיר בכך שיש מתח אמיתי בין שני הערכים הללו שלא ניתן לטשטש. הפתרון הנכון לאו-או פשטני איננו גם-וגם פשטני. יש ניסיון, במיוחד מצד הממשלה, להתעלם מהמתח, ולטעון שאפשר לקיים את שניהם באופן מלא, שהן מטרות המשלימות זו את זו, כאשר הניצחון המוחץ במלחמה משרת את היכולת להחזיר את החטופים.

אבל קשה מאד להשתכנע מהטיעון הזה, כשרואים שלמעט במקרה אחד, כל החטופים חזרו הודות לעסקה שעצרה את המאמץ המלחמתי וגם פגעה בה בכך שהיא אפשרה לאויב להתאושש ולהתחזק, ומצד שני, בתקופה הארוכה מאז תום העסקה, הלחימה העצימה לא הצליחה להחזיר אף חטוף, ובאופן טרגי, אף גרמה למותם של מספר לא ידוע מהם.

אפשר להגיד בצורה זהירה (כיון שאזרח מן השורה לא יכול באמת לדעת איך מתקבלות ההחלטות המבצעיות) שיש לפחות מראית עין שהדיבור של "גם וגם" מסתיר מדיניות שהיא באופן מעשי מבכרת את הניצחון במלחמה מעל החזרת החטופים.

עמדת המדינה היא הגיונית

חשוב לי להדגיש שזוהי עמדה לגיטימית בעיניי, כמו שגם העמדה ההפוכה היא לגיטימית. מי שחושבת שהדבר החשוב ביותר זה לנצח במלחמה הזאת היא לא בהכרח מפלצת בלי רגשות ובלי רגישות, שרק רוצה בהרס והרג ואבדן. ייתכן מאד שהיא דווקא אדם מאד הומני, עדינה וחפצת חיים שלווים ובטוחים עבור משפחתה, עמה ומדינתה, שרואה את הקורבן של החטופים עבור המטרה הזו כלא פחות כואבת, נוראה אך הכרחית מאשר כל הקורבנות האחרים של טובי בנינו ובנותינו שאנו מקריבים כמעט מדי יום כדי להגן על זכותנו הבסיסית לחיות כאן.

והרי היא גם תוכל לצטט ולהסתמך על מקורות עתיקים ביהדות, על ההלכה ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהם מפני תיקון העולם", על אתוס של תיקון עולם שלפעמים מוכרח לגזור גזירות אכזריות ולקבל החלטות קשות.

עמדת משפחות החטופים גם היא הגיונית

ובאותה מידה בדיוק, כל מי שחושב שהדבר החשוב ביותר זה להחזיר כמה שיותר חטופים וחטופות כשעודם בחיים הוא לא בהכרח אדם אנטי-ציוני, פציפיסטי או סתם נאיבי שאינו מתחשב באומה ככלל או שאינו מוכן שהיחיד יקריב את מה שנדרש למען טובת הכלל כולו. ייתכן מאד  שהוא דווקא אדם שגאה לסכן ולהקריב הרבה למען הכלל, ומבין היטב את המשמעות של הישרדותנו, אך מאמין שהאחריות הראשונה של הממשלה היא כלפי אזרחים שעדיין חיים ושנמצאים בסכנה מוחשית מיידית בידי האויב, אחריות עם משנה תוקף לאחר הכשלון המחפיר של המדינה להגן על אזרחיה באותה שבת ארורה.

והרי גם הוא יצטט ויסתמך על מקורות העבר, על ההלכה שאומרת שאין מצווה גדולה מפדיון שבויים, ושכל מי שמעלים עיניו ממנו הרי הוא כשופך דמים, ואף על פוסקי זמננו שהכריעו לפדות שבויים גם במחיר של שחרור אלפי מחבלים.

לאמץ שיח של גם וגם

לכאורה, העובדה ששתי העמדות לגיטימיות, ושהן גם סותרות אחת את השנייה, מכריחה אותנו לבחור. או ניצחון, או פדיון. או הכלל, או הפרט. או "מפני תיקון עולם" , או "אין לך מצווה גדולה". או, או. אבל העובדה ששני הקולות יחד נשמעים בצורה כל כך ברורה ונחרצת גם ממסורת העבר, וגם מהציבור בהווה צריכה דווקא להכריח אותנו לנטוש את הבינאריות, ולאמץ את המורכבות כסוד ויסוד לקיומנו. אנחנו חייבים להתאמץ ולהבין איך, בכל זאת, מצליחים להחזיק את המתח הזה, להחזיק את החבל בשני ראשותיו, מבלי לוותר על אף אחד מהם. האם אין זו המשמעות העמוקה, הלא-קלישאתית, של "ביחד ננצח"?

איך זה נראה באופן מעשי? אחרי שהכרנו שיש מתח בין שני הערכים, והתחייבנו לא לוותר על אף אחד מהם, הצעד ההכרחי הבא הוא להגדיר מה ייחשב כוויתור מוחלט על כל אחד מהערכים, שאותו אסור לבצע. בדילמה שלנו, וויתור מוחלט על ערך הניצחון יהיה קבלת התנאי של החמאס להפסקת אש מוחלטת וסיום המלחמה. אסור לנו להסכים ש"הוכרענו בשביעי באוקטובר, אין לנו ברירה אלא להיכנע" כדברי קרוב משפחה של אחד החטופים.

מצד שני, אנחנו חייבים להכיר בכך שאיננו יודעים כמה גרגירים עוד נשארו בשעון החול של החטופים, אבל בוודאות, הם ספורים. כדי לא לוותר לחלוטין על הערך של פדיון השבויים, יש צורך דחוף להגיע לעסקה כמה שיותר מהר, וכנראה שזה יחייב אותנו לקבל פשרות כואבות וקשות מאד. כאמור, כל עוד זה לא מגיע לוויתור על המחויבות לנצח במלחמה, פשרות אלו הן דבר המתחייב מתוך מחויבות ערכית שאסור לנו לוותר עליה.

האם זה מורכב? וודאי. האם זה בלתי אפשרי? אדרבה! זה הכרחי. אחרי השבעה באוקטובר, זו בדיוק המיומנות שאנחנו חייבים לסגל לעצמנו. מלחמת האחים שקרעה אותנו מבפנים במשך חודשים התאפיינה בקושי גדול להחזיק גם, ולו במעט, את הערך של הצד השני. יש לקוות שאם נשכיל ללמוד איך לאמץ שיח של גם-וגם בנושא כה כאוב וחשוב, אולי גם נצליח לנהל את הוויכוחים האחרים שלנו, וויכוחים שעדיין קיימים ודורשים ליבון, בירור והכרעה, בצורה מורכבת של גם-וגם, שמחליפה את המתח שהורס אותנו למתח חיובי שבונה אותנו כחברה המקדשת ערכים רבים.

==

הרב אבידן פרידמן הוא מחנך. מייסד-שותף ומנכ"ל עמותת ינשו"ף.