כששורה של 'לשעברים' מצטרפת לגדודי נערי הגבעות ומדליקי פחים וונדליסטים בתוואי הרכבת הקלה, המציאות עולה על כל דמיון. זה כבר הרבה יותר ממנטרה שולית. גם המינוח 'תופעה' כבר חורג מגבולות ההגדרה המדויקת. בהחלט אפשר לומר שאנחנו כבר במציאות אחרת לגמרי.

פעם, במידה ורצית להשפיע על הרכב נציגי הציבור והמדיניות הממשלתית, כל אשר היה מוטל עליך כאזרח הוא להשתמש ביום החופש שניתן לך ולעמוד בתור לקלפי. וכן, למרבה הפלא, בשיטה הזו של פעם כולם יכולים להשפיע על צורת השלטון באופן שווה. פעם בכלל, המילה דמוקרטיה פירושה היה 'דמוס (עם) – קרטוס (שלטון)', שירות צבאי היה פרה קדושה, פלורליזם פירושו היה ריבוי דעות וסובלנות הצביעה על הכלת קיומו של האחר והשקפתו.

אז חשבנו.

מחאות השמאל כנגד הרפורמה המשפטית בחצי השנה האחרונה פתחו את ארסנל המושגים לעדכון גרסה עד כדי עיצוב מילוני חדש.

זה לא שהצביעות הומצאה אתמול. מאז ומתמיד הם פמיניסטים אלא אם כן מדובר בחברות כנסת של הליכוד, בעד זכויות אדם עד המתנחלים והחרדים, בעד מסתננים כל עוד הם מחוץ לשכונות הפאר שלהם. הם גם נגד פגיעות ומעשים מגונים עד שמדובר באיש מחנה השמאל, הם נלחמים על חופש העיתונות ובשם אותו ערך הם רוצים לסגור את ערוץ 14, הם נגד רחם להשכרה עד שהיא רוצה לקנות ילדים, וכן, אפילו במושא ההיסטריה התורן – קרי – השופטים, מעמדם וחונטתם, ובכן, הם בעדם עד שהם פוסקים אחרת ממה שרצו.

אך בחסות המחאות גילינו קו רוביקון חדש שכמובן נחצה, באופן סטואי, כמעט מובן מאליו. מתברר שהם בעד דמוקרטיה ובחירות עד שהם מפסידים.

תצעק חזק – תקבל יותר

"בימים אלו, אנחנו, אזרחי ישראל כולם, עומדים שוב בפני צומת דרכים היסטורית: להמשיך קדימה עם מדינה מתפקדת או להידרדר אחורה לכאוס, לשנאה פנימית, לחולשה חיצונית. על המגרש כרגע פועל רק צד אחד – מכונת רעל רועשת וקטלנית שמפעילה אלימות, סחטנות ומסה של 'פייק ניוז', ואילו הרוב הדומם ששמח מממשלה רגועה ומתפקדת, אכן דומם ולוקח את הכל כמובן מאליו. אם איננו רוצים להידרדר אחורה – על כולנו לפעול. איגרת זו היא הקריאה לפעולה".

על פניו, הטקסט מיטיב לתאר את האינתיפאדה המחשבתית שמתחוללת כאן בשבעת החודשים האחרונים עת הוקמה הממשלה, אך את האיגרת הזו, הפיוטית משהו, ל'רוב הציוני הדומם', לא כתב עמיחי שיקלי או בצלאל סמוטריץ'. כתב אותה נפתלי בנט.

אם היה משהו אחד טוב בעובדה שבנט חיבק את האופורטוניזם וחצה את הקווים לחיקם של מרצ ועבאס, הרי שזה התענוג לצפות בשחקן הפינג פונג מחליף צד בשולחן וממשיך להתלונן שהרשת מפריעה לו להעביר את הכדור. לצפות ולגחך.

הרי ברור שרעשי הרקע הקולניים והמעצבנים שהיו מנת חלקם של עידית סילמן, ניר אורבך, ובדגש על משפחותיהם, (הגם שבמאמר המוסגר, ישנו הבדל מובהק בין אלו שהפגינו על הבגידה הפוליטית והערכית לעומת אלו שהפכו את ההפגנות למקצוע טריוויאלי ברגע שקמה ממשלה שאינה מתשייכת לשאיפות הפוליטיות שלהם) הם אלו שהיוו את המרכיב העיקרי במכבש שהוריד את הראש של הממשלה הקודמת שגססה לאיטה. זה גם לא נעים שלא מכניסים אותך לבית כנסת, שקרובי המשפחה שלך תופסים ממך מרחק (מראש הממשלה, כן) ושכל המדינה צופה בחשבונית האישית שלך בוולט.

אבל לא הם המציאו את השיטה. מי שהוציא את השד מהבקבוק ולקח את המושג 'הפגנה' עד הקצה של קולניות, הטרחה והצרת צעדים כל הדרך אל התפר שבין הפגנה חוקית לבריונות משתקת, הוא לא אחר מאשר גדודי הדגלים השחורים בהפגנות בלפור. וכן, אפשר לומר בהחלט שהחבר'ה האלה היו מצוידים ב"מכונת רעל רועשת וקטלנית שמפעילה אלימות, סחטנות ומסה של 'פייק ניוז', ואילו הרוב הדומם ששמח מממשלה רגועה ומתפקדת, אכן דומם ולוקח את הכל כמובן מאליו". שרטוט מדויק מר בנט.

והתוצאות ידועות.

מחאת הסבתות

הפעם התקדמנו צעד אחד יותר מידי. הנה לנו עידן חדש. כל דאלים גבר – דה פקטו. פעם קראו לזה שלטון פקידים, דיפסטייט, עסקנים. נהרא נהרא ופשטיה. היום אפשר לוותר על המילים היפות. זה שלטון האנרכיה, פר אקסלנס. רפובליקת בננות זוהרת.

בתחילת פברואר פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה נתונים שמאירים את דמותם של משתתפי המחאות נגד הרפורמה: 46% מגדירים את עצמם כשמאל, 18% מרכז. 26% מהם בני יותר מ־65. 20% אשכנזים, 10% מזרחים, 11% יוצאי חבר העמים, 15% ממוצא מעורב. ובתמצית: המפגינים הם אשכנזים, חילונים, שמאלנים, ולא בדיוק צעירים כמו שהיו פעם. זהו דור של צברים ותיקים, הורים וסבים, אבל החבר'ה הללו, ובכן, עם הרבה זמן פנוי. מספיק זמן בשביל ללכת לחסום את נתב"ג. או לפחות לנסות.

כי זה לא סתם העובדה שזה נתב"ג, אם כי מדובר בסך הכל בסימפטום. כלומר, פעם הפגנה נועדה לסחוט תשומת לב ציבורית. היום היא נועדה לסחוט את הציבור עצמו. כמות המפגינים שיורדת פלאים אמנם גורמת להגברת הווליום, אבל הקונספט נותר זהה. לקנטר ככל האפשר. להרתיח את הדם של 'הרוב הדומם' עד הכניעה. והחוק? אפשר לומר עליו קדיש.

בפרספקטיבה הזו, קו ישיר נמתח בין ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית לבין ההתקפות על הכפרים הפלשתינים ביהודה ושומרון, כמו גם להתפרעות הדרוזים ברמת הגולן. הקלילות בה ניתן לעבור על החוק ולצאת בזול משפיעה ועוד איך, ועל כולם.

אם בעבר חשבנו שישנם כללי משחק דמוקרטים, אחידים וברורים, הרי שבחודשים האחרונים הארץ גועשת ורועשת, ולאזרח העומד מן הצד כל העניין הזה של חוק וסדר פשוט נראה מיותר. למען האמת, בלוף אחד גדול.

ראשי ממשלה לשעבר, רמטכ"לים וסגניהם קוראים בגלוי למרי אזרחי בואכה ציווי מפורש לעבור על החוק. עומדים על במה וצווחים כאחד – האלימות תביא הישגים. והם צודקים. במשך מספר חודשים ניסו להעביר כאן רפורמה, ותגובת הנגד היתה א ל י מ ה בכלל המרחבים. וונדליזם ושיתוק צירים מחד, והסבת נזקים אדירים לכלכלת המדינה מאידך, מה שגרם לנתניהו וממשלתו להקפיא את התוכנית ולדחוף אותה עמוק עמוק בתוך הבוידעם.

והמוחים? עם האוכל בא התיאבון. עכשיו על כל שטות צריך לפזול למבואות קפלן ולצירי נתב"ג. למוצא פיהם של הטייסים ושאר הפריוולגים שמחזיקים את המדינה בגרון ונהנים לנצל את המומנטום עד תום.

מי לא מכיר כבר את הטור הזה של ראש האופוזיציה, אז עיתונאי בכיר מול גדודי האספסוף עם הפאות והכיפות שבסך הכל התחננו יפה שלא יפנו אותם מהבית בתמורה להצלת ראשו המשפטי של אריק שרון. ה'אנשים האחרים' כלשונו. באיזה פואטיות הוא פורט במיתרי ההמון הנאור על אותו אמבולנס עם יולדת שישרף על נתיבי איילון כתוצאה ממחאת הכתומים. בשביל הקונטרה, תנסו לדמיין מטוס שלם עולה באש (וכן, זה קורה לא פעם) שאין לאן לפנות את הנוסעים כי הכביש חסום על ידי מצילי הדמוקרטיה. אל תעצרו את נשימתכם. הוא מעודד את המוחים בעוז.

הבעיה היא שיהודים לומדים מהר בלי קשר להשתייכות פוליטית. תשאלו את קומץ הנערים בסיכון שהלכו לשרוף את תורמוסעיא ופרטו את מרכולתם בצורת תגבור של שלושה חטיבות ביו"ש. בנוסף, מתברר שגם הדרוזים התברכו בכישורי למידה זריזים, ולראיה הטורבינות המאופסנות לצד פניו החפות של השר לביטחון לאומי, ועל הפלשתינים אין צורך כבר להרחיב. הקונספט מובן.

אידיאל סקטוריאלי

למוחה מן הגוש הימני או מהגולן, לא ברור למה כשמדובר בערך המקודש מכל – "הצלת הדמוקרטיה"- מותר לעבור על החוק, ואילו כשהוא רוצה לפרוע בפלשתינים שלטענתו מסכנים את חייו או לשמור על אדמת אבותיו, אסור. כנ"ל חרדים שלדעתם רכבת קלה או גיוס בני ישיבות מהווים מפגע וסכנה רוחנית, מה שמצדיק וונדליזם והתפרעויות חסרות רסן. את כולם יש לגנות בכל פה, רק שהבעיה היא שמבחינה פרקטית, לכל סקטור יש את האידיאל המנחה שלו, הם נלחמים על  הדמוקרטיה, והם נלחמים על יישוב הארץ, רוחניות, או טורבינות.

עדת ה'לשעברים' שדורשים לצאת למרי אזרחי שיכלול גלישה לאקטים לא חוקיים, תוך שהשבוע הם קראו לחסימת צירי החירום מנתב"ג (צירי חירום – כשמם כן הם – מיועדים לחירום) הרי שהם מכינים בסופו של דבר את הקרקע לקראת פעילויות דומות ביהודה ושומרון. בריכוזים חרדיים ובהרי הגולן. אוזלת היד של המשטרה והמערכות המשפטיות בטיפול בתופעות ההמרדה ובתוצאות שלהם בשטח, יובילו לכך שכל חמום מוח ירגיש חופשי יותר לעשות ככל העולה על רוחו, בלי קשר למוצאו האתני או המגזרי. ככה זה כשאין וואקום.

מי אמר לעבור על החוק ולא קיבל?

==

שלמה קופרמן כותב תכנים ועורך ב'צוף' הוצאה לאור.