המתיישבים לא מפחדים: עדיף לנסוע בטרמפים

אירוע חטיפת שלושת הנערים העלה לשולחן הדיונים, או ליתר דיוק, לשולחן המחלוקות, את אחת התופעות השכיחות ביותר בחברה הישראלית בכלל וביישובי איו"ש בפרט – תופעת הנסיעה בטרמפים.

משני צידי המתרס ניתן למצוא, כמעט בחלוקה פוליטית אבסולוטית של ימין שמאל, את המצדדים בתופעה ומנגד את המתנגדים לה. הראשונים רואים בתופעה השנויה במחלוקת את הישראלי היפה והמפרגן המעלה כל מאן דבעי לרכבו האישי, כסמל לקהילתיות וערבות הדדית חסרות התקדים המאפיינות את החיים ביישובי יהודה ושומרון. מנגד, יש את המתנגדים בתוקף לתופעה בטענה העיקרית כי אלו העומדים בטרמפיאדות "שכוחות אל" לטענתם, מזמינים את הפורענות לפתחם. עד כדי כך הם מאמינים בטענה הזאת עד שהיו כאלו שהאשימו את הנערים עצמם באירוע החטיפה. בין הסיבות העיקריות אותן ציינו אותם המצדדים בנסיעה בטרמפים בולטת הטענה המפורסמת בדבר חוסר משמעותי בקווי אוטובוס בין היישובים המבודדים יחסית ואליהם.

אלא שמשיחה עם עדינה, תושבת הגוש לשעבר, עולה מציאות נוספת, כאשר גם ביישובים בהם קיימת תדירות גבוהה של אוטובוסים, בוחרים תושבי אותם היישובים בנסיעה בטרמפים, לרוב בעקבות אורכו של המסלול. "קווי אוטובוס מאפרת לירושלים קיימים בתדירות גבוהה, אך תושב שמתגורר באיזור הכניסה הדרומית של אפרת צריך לעשות עם האוטובוס סיבוב של כ-25 דקות בתוך היישוב, כאשר הנסיעה לירושלים אורכת רבע שעה בלבד".

"במציאות כזאת", אומרת עדינה, "נסיעה לירושלים אורכת כמעט כשעה וודאי שעדיף לנסוע בטרמפים". לטענת עדינה, נתון נוסף המניע את תושבי יישובי הגוש להתנייד בעזרת טרמפים היא נקודת היעד בירושלים. "המסלול של האוטובוס בתוך ירושלים הוא בעייתי", היא אומרת, "האוטובוס נוסע דרך גילה ישירות לתחנה המרכזית ולכן הוא לא עובר בתלפיות או במרכז העיר, ואז נאלצים לקחת שני אוטובוסים. אבל כאשר אתה יודע שכמעט כל הרכבים שעוברים כן מגיעים לנקודות הללו, אתה מעדיף לנסוע בטרמפים". מציאות בעייתית נוספת אותה מעלה עדינה במהלך דבריה היא המעבר בין היישובים שבתוך הגוש. לדבריה "אין אוטובוס שעובר ונכנס בין יישובי הגוש, והדרך היחידה להתנייד בין היישובים השונים היא נסיעה בטרמפים בלבד".

אלא, שלא כמו היישוב אפרת, הנחשב למפותח ביחס ליישובים רבים באיזור יהודה ושומרון, ישנם גם יישובים כדוגמת בית אל אשר בעיית תדירות האוטובוסים כן תקפה בהם. "האוטובוסים יוצאים בהפרשים גדולים מדי ואין מספיק אוטובוסים בכדי להעלות את כל הנוסעים", אומר לנו תלמיד במכינה הקדם צבאית בבית- אל, שמעדיף לשמור על אנונימיות. "במציאות כזאת", הוא מסביר, "הדבר היחיד שיש לעשות זה לתפוס טרמפים, שזאת גם הדרך הכי מהירה".

אך נראה כי תופעת הטרמפים אינה נחלתם של תושבי היישובים ביהודה ושומרון וגם אזרחים המתגוררים בערים מבוססות עם תשתית אוטובוסים רחבה, בוחרים בשיטה זאת של נסיעה בטרמפים. בשיחה עם הילה, המתגוררת באופקים שבדרום הארץ, עולה מציאות דומה לזאת של היישובים ביהודה ושומרון. "לעיתים אתה מגיע לצמתים מסויימות הקרובות מהיעד שלך במספר בודד של קילומטרים ולא תמיד משתלם מבחינת הזמן להמתין לאוטובוס שיגיע", היא אומרת, ומוסיפה: "נראה לי מצחיק לחכות לאוטובוס רבע שעה או עשרים דקות בשביל נסיעה של 3-4 דקות". את הסכנה שבנסיעה בטרמפים מזכירה הילה רק כאשר אנו מדברים על נסיעה בשעות הלילה. "ישנן מספר צמתים באיזור הנחשבות למסוכנות, כמו צומת בית קמה, שם בכלל לא עוברים אוטובוסים או שעוברים פעם בהמון זמן. הצומת נמצאת בסמוך ליישוב הערבי רהט, ורובן ככולן של המכוניות החולפות שם הן של תושבי רהט".  "אם נקלעת לצומת הזאת", היא מבהירה, "אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלעצור טרמפים ולקוות שמישהו שאת מכירה יעצור לך".

את תגובתה של ציפי חוטובלי (הליכוד ביתנו), סגנית שר התחבורה, לא ניתן היה להשיג, אך מפוסט קצר שהעלתה אתמול לדף הפייסבוק שלה, ניתן להבין את עמדותיה. בין הדברים שכתבה נאמר כי פיגועים רבים קרו גם בתחבורה הציבורית.

"אסור להסיט את הדיון הציבורי לסוגיית הנסיעה בטרמפים", כותבת חוטובלי, "מי שעושה זאת מפנה אצבע מאשימה לקורבנות ושוכח כי האשמה היא אך ורק של הרשות הפלשתינית שמתוכה יצאו המחבלים". סגנית השר מוסיפה, כי "מדינת ישראל ידעה ימים קשים של פיגועים בתחבורה ציבורית ואירועי טרור נגד אזרחים וחיילים, ומעולם לא האשימו את הקורבנות. על כולם להתאחד סביב המשפחות ולגבות את הממשלה במאבקה המוצדק מול הרשות הפלשתינית", מסכמת חוטובלי.