רבים מאיתנו היו שמחים לו ניתנה לנו האפשרות לפגוש אדם קרוב שהלך לעולמו ולהתפייס איתו, לסגור מעגלים שלא הספקנו לסגור לפני שמת. האפשרות הזו אינה מציאותית כמובן והיא משאת נפש שלא תתגשם אלא רק בספרים.

כל זה קורה לחיים באר שמקבל הזמנה מסתורית לכתוב את קורותיה של אברוץ', עיירה יהודית, שאביו של באר גדל בה. ולצורך כך עליו לשהות חודשיים באוסטריה שם יעמדו לרשותו כל החומרים וכל צרכיו כדי שיהיה פנוי לכתוב.

את עלילותיו בחודשיים הללו שהיו מפתיעים ולא צפויים מגולל באר בספרו החדש 'צל ידו'. באר מתארח בטירה מבודדת והוא אורחו של אחד מעשירי העולם, שגם הוא מצאצאי אברוץ' שרוצה לכנס את סיפורי העיירה לספר זיכרון.

בטירה שוהים עוד קבוצת אנשים ונשים כולם ילידי אברוץ' שמספרים לבאר את זיכרונותיהם, עם ויכוחים שנמשכים שנים האם הדבר היה כך או כך, והאם הדברים אכן קרו בפועל. השיחות, הסיפורים והזיכרונות מחזירות את באר לדמותו של אביו, שהיחסים ביניהם לא היו במיטבם.

הרבה ריחוק ושתיקות היו בהם, והזיכרונות מעלים אצל באר על הדברים שלא נאמרו ועל הסיפורים שלא שותפו ביניהם. המפגש הזה עם דמות האב מעלה אצל באר הרבה הירהורים על מעשיו של אביו ושל אימו ושלו עצמו ועל איך התגלגלו החיים המשותפים שלהם.

(באדיבות הוצאת הספר עם עובד)

ספרו האחר של באר 'חבלים' מוזכר לא מעט פעמים לאורך הספר הזה כדוגמא להיעדרו של האב מחיי המספר לעומת נוכחותה הבולטת של אימו של באר. ו-'צל ידו' הוא מעיו תמונת ראי בהיבט הזה שאביו הוא הנוכח הכמעט בלעדי ומקומה של אימו קטן הרבה יותר.

זה ספר על תיקון והתפייסות ועל מחשבות על העבר שהיה יכול להתנהל אחרת ולהוביל למצב אחר אבל בהווה אפשר רק להתפייס ולנסות לתקן את מה שטעון תיקון ולהיפרד שוב בתחושה יותר טובה ויותר שלמה.

באר מוכר היטב בעושר לשונו ותיאוריו החיים והמדויקים וכל ספר שלו הוא הזדמנות להנאה גדולה מהקריאה בו. גם 'צל ידו' ממשיך את המגמה הזו והתוצאה היא ספר שכתוב בשפה ברורה ובנעימה קדושה. ספר שייצור חווית קריאה מעניינת ומהורהרת על היומיום הפשוט של השגרה ועל חשיבות הרגישות וראיית האחרים במיוחד מבני המשפחה.

'צֵל ידו', חיים באר, 315 עמ', הוצאת עם עובד.