צריך להגיד את זה, פעם אחת ולתמיד, החרדים האשכנזים לא אומרים נכון את שם ה'.
בעברית היומיומית אנחנו מדברים במה שנקרא ההגייה הספרדית, בה מבטאים את הקמץ כמו פתח (A). אבל עד לפני דור או שניים, האשכנזים ביטאו את הקמץ כמו חולם (כ-O), והיום ההגייה הזו נשארה אצל החרדים האשכנזים רק בתפילה, בלימוד ובשירים החסידיים. אבל אם נבדוק את סידורי התפילה והמחזורים, נגלה כי אבות אבותיהם של האשכנזים, ביטאו את הקמץ כמו … הספרדים.
בזימון לברית מילה, אומרים האשכנזים פיוט הקדמה, עם פזמון חוזר:
נוֹדֶה לְשִׁמְךָ בְּתוֹךְ אֱמוּנַי
בְּרוּכִים אַתֶּם לַאדֹנָי.
שמתם לב? השורה הראשונה מסתיימת בפתח A, והיא מתחזרת לשם ה' בקמץ. אמוני צריך להתחרז עם אדוני ולא עם אדונוי.
בבתים רבים שרים בכל שבת, את הזמירה 'צור משלו אכלנו' שגם היא חורזת שם ה' ל-ני בפתח:
צוּר מִשֶּׁלּוֹ אָכַלְנוּ. בָּרְכוּ אֱמוּנַי
שָׂבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ כִּדְבַר אֲדֹנָי
המחבר של צור משלו, לא ידוע, אך ככל הנראה הוא חי בזמן בעלי התוספות, בצפון צרפת, במה שנקרא אשכנז.
ולא רק בסעודות, אלא גם בקינות. רבי אלעזר הקליר, שחי במאה השביעית בארץ ישראל חיבר הרבה מהפיוטים שהאשכנזים (מדלגים עליהם) בימים הנוראים ובחגים. הוא גם כתב את עשרים הקינות הראשונות שהאשכנזים אומרים בבוקר תשעה באב. בקינה הראשונה, אותה כולם אומרים, הוא חורז:
עַל הַר צִיּוֹן צָדוּ שְׁאוֹנֵי מְדָנַי.
צָפוּ עַל רֹאשִׁי זְדוֹנַי.
צָמְתוּ בְנֹב לַעֲמֹד זְדוֹנַי.
צֹד נָצַרְתָּ לְעוֹרֵר מְדָנַי.
צָעַק עַמִּי בִּימֵי בֶן דִּינַי.
צַדִּיק הוּא אֲדֹנָי.
כל סופי התיבות מסתיימים בפתח ומתחרזים לשם ה' שגם הוא צריך להיות בפתח.
זמירה נוספת לשבת, ששרים רק אצל אשכנזים היא: 'שמרו שבתותי' שחיבר רבי שלמה אבן גבירול עם הפזמון המוכר:
וּלְווּ עָלַי בָּנַי
וְעִדְנוּ מַעֲדָנַּי
שַׁבָּת הַיּוֹם לַאדֹנָי
רבי שלמה אבן גבירול חי בספרד, אז אולי זו לא ראייה חזקה, אבל רבי שמעון בר יצחק ממגנצא, (כיום מיינץ בגרמניה) בן דורו של רבנו גרשום מאור הגולה חורז בזמירה לשבת, ברוך ה' יום יום, את הרדיפות הנוצריות נגד היהודים:
נִסְגַּרְתִּי לֶאֱדוֹם בְּיַד רֵעַי מְדָנַי
שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם מְמַלְאִים כְּרֵסָם מֵעֲדָנַי
עֶזְרָתוֹ עִמִּי לִסְמוֹךְ אֶת אֲדָנַי
וְלֹא נְטַשְׁתַּנִּי כָּל יְמֵי עִדָּנַי
כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי.
הפיוטים של רבי שמעון בר יצחק, משובצים בתפילות ימים הנוראים ובחזרה של מוסף ליום כיפור, קצת לפני 'ונתנה תוקף' הוא חורז על מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
פְּאֵרוֹ בִּשְׁמֵי מְעוֹנַי
צוֹפֶה וּמַבִּיט לְעֵינַי
קִלּוּס שְׁמוֹ בַּהֲמוֹנַי
רוֹדֶה בְּקֶרֶב מוֹנַי
לָכֵן יִתְגָּאֶה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי אֲדֹנָי
אגב יש גם מקרה הפוך שבו חורזים את שם ה' לקמץ, בסליחה של רבי זבדיה, פייטן איטלקי במאה השמינית, שחורז בשווה גם בקמץ וגם בפתח:
זְכֹר רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ אֲדֹנָי
חַנּוּן לְךָ נָשָֹאתִי עֵינַי
טוּבְךָ קִוִּיתִי אֲדֹנָי
הַאֲזִינָה יְיָ קוֹל תַּחֲנוּנָי
ויש עוד עשרות מקרים כאלה, ביוצרות, בקרובות, בפיוטים לחגים, בסליחות, בקינות ובזמירות בהם חורזים גדולי הראשונים באשכנז את שם ה' למילים שמסתיימות בפתח ולכן את שם ה' יש להגות ADONAY ולא ADONOY.
תגובות
אהבתי
אפשר לגחך אבל שמעתי במו אוזניי את רוב הטענות מהסרטון מלא אחר מהראשון לציון הרב יצחק יוסף שהסביר שמנהג הספרדים הוא הנכון. מה שכן צריך, זה להסביר מאיפה מנהג האשכנזים מגיע.
למה צריך להסביר? למה זה חשוב ואת מי זה מעניין? אין סוגיות של עומק ומוסר לדון בהן?
זה בהשפעת השפה המדוברת באותו מקום
גם אלו דברים חשובים שצריך לקרוא באופן מתוקן
הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת / הַבֵּן עִם הַבַּת - באשכנזית זה לא חרוז
ש הם כתבו שירה, לא בשביל שישירו בפה..החרוז הוא בכתיבה. אין פה כל ראיה.