לאחרונה שמעתי שאם רב הוא גדול הדור בחינוך, באמונה, צדיק יסוד עולם ואומרים שהוא לא גדול כמו הרב עובדיה והרב אלישיב בהלכה, זאת נקראת פגיעה.

לאחרונה למדתי שאם יש דיין גדול שלא התקבלה פסיקתו בגלל שסברתו לא מקובלת, והרב הראשי הגאון הרב יצחק יוסף אומר שהוא מתיר אשת איש בפסיקה לא מקובלת – אז במקום לדון בגופו של עניין אומרים שזה בגלל הכיפה הסרוגה שלו.

לאחרונה למדתי מפי רבנים בציונות הדתית, שאם יש בעיות בפסיקה שאיננה כמסורת הדורות, אז צריך לסתום את הפה על חידושים מופלגים בהלכות נידה (איסורי דאורייתא) ולא להתווכח כפי המקובל כל הדורות.

ועוד למדתי שאם אתה רב הנחשד בענייני צניעות ואתה לא מדבר עם אנשים בצורה רגילה, אתה חשוד בהקמת כת. אבל אם אתה "נועז" בצורת פסיקה נגד רוב רבני הציונות הדתית – זאת התנהגות סבירה. גם אם אתה לא עונה לטלפונים ולא מוכן להתווכח על פסיקותיך.

מאז ומתמיד ידעתי שאם קוראים לך הרב צבי טאו, אתה שרוף במערכת ולא משנה מה תגיד. תמיד ידונו אותך לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. החיצים כבר נורו וננעצו עמוק בתוך ליבך, עכשיו רק צריך להקיף את העיגולים.

לאחרונה התוודעתי כי המנהיג הצעיר והכישרוני, בצלאל סמוטריץ', הוא בעל אומץ, וכאשר התרה בנפתלי בנט ושאר חברי 'ימינה' לפני הבחירות שלא יעשו את מעשי שרון ויערקו לצד השני, הוא לא נענה.

וכשהוא תוקף ביושר והגינות וטוען טענות של טעם – אסור לו לדבר בשם איזה נגמ"ש מקרטע. אולי יש חבורה שעברה לנגמ"ש של עבאס? נוסעת לכיוון אחר?

לאחרונה גיליתי שאסור לומר מילת ביקורת על מהלכי ראש הממשלה, כי יש לו כיפה סרוגה על הראש. כי הוא אחד "משלנו". ועוד למדתי כי רגישות, הכלה, הארת פנים, נעימות, ודרך ארץ יש רק לרבנים מסוימים. ואולי מה שהולך ומתברר הוא שבשם אחדות מדומיינת, צריך לוותר על האמת, על התורה, צריך לוותר על עקרונות.

לאחרונה גיליתי שגם למחות על עוולות ושקרים אסור. ואתה נבחן לפי הסגנון שלך – אבל רק אם אתה לא בצד "הנאור והמתקדם". וגם הבנתי שאצל חלק מהאנשים האמירה "דרך ארץ קדמה לתורה" משמעותה, אולי, שאפשר לוותר על התורה בשביל נעימות ודרך ארץ.

אכן, צריך ללמוד תרבות מחלוקת. אבל חייבת להיות מחלוקת. המחלוקת היא חלק מהותי מבית המדרש. היא מבררת את האמת, חותרת אליה, מנסה להיאחז בה.

"האמת תהא נעדרת" היא אחד מסימני עקבתא דמשיחא. ומאז הסובייקטיביות של קאנט, נפוצה שמועה שאין אמת, ובלהטי הפוסט מודרנה אמרו לנו שרדיפה אחרי האמת מובילה למלחמות, פונדמנטליסטיות וחוסר הכלה. (מדינת ההכלה – הלכה ההלכה)

ואנו, תלמידי משה רבינו שהוא אמת ותורתו אמת וברוך אלוקינו אשר. נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.

הסגנון חשוב, הנעימות והשלום חשובים – אך לא במקום האמת, לא במקום התורה. ודאי שראוי לחפש צד של קולא.  גדולי הפוסקים כולם חיפשו תמיד כיצד ניתן להקל.

וכאן הבן שואל, הרי כולם יודעים שבדור הזה גדול המקילים היה הגאון הרב עובדיה יוסף – בכל תחום. עגונות וגירות, ניתוחי השתלה ועוד ועוד. אז למה הוא לא נתפס בציבור כרפורמי? כהורס היהדות?

אולי יש הבדל במניע שבגינו אנחנו מקילים? האם להביא את העם לתורה או שמא משהו אחר. אולי דווקא אהבת ישראל רפוסה רוצה להתאים את התורה לעם, ולעומתה אמון גדול בעם שואף להביא את העם להאמין במעמד הר סיני.

=======

הרב אסף נאומבורג הוא ראש הישיבה התיכונית בנווה