אין סיבה לזה שעירית לינור השחירה את "שעת אפס"

"שעת אפס" של כאן 11 שיצרה הסופרת והתסריטאית דקלה קידר (“בתים של אחרים”, “שלומי כותבת יומן”), הגיעה למסכי הטלוויזיה של כולנו השבוע, ומדובר בסדרה שהיא לא פחות מחובת צפייה לכל מי שמחזיק מעצמו אזרח ישראלי עם דעה.

מדובר בסדרה דרמה שמתחילה כסדרת נעורים וכעבור רבע שעה משנה את הנימה ואת הטון שלה, והופכת לסדרת דרמה נוקבת שמצליחה להביא למרכז המסך סיפור ציבורי פוליטי (עיין ערך פרשת המורה אדם ורטה שתלמידתו, ספיר סבח, נכנסה עימו לעימות מתוקשר בשל דעותיו השמאלניות. אירוע שנגמר לבסוף בפיטוריו). קידר לא מסתפקת בנרטיב הזה שכשלעצמו יכול להחזיק סדרה לבד, היא הולכת על כל הקופה ומשלבת בעלילה מגוון תרכובות חברתיות פוליטיות ונפיצות. מנושאים של דימוי גוף ועד גזענות, חופש הביטוי, ומעל הכול שיח על ימין ושמאל והשלכותיו.

עלילת הסדרה

ליאן (מיה לנדסמן) היא תלמידה בינונית שמגיעה מבית מפולג ומעמד חברתי בינוני ביותר. ממדי גופה הגדולים (עניין שמקבל ביטוי בסדרה), הם חלק מהזהות העצמית שלה ומההגדרה החברתית שלה. כשבמהלך שיעור באזרחות היא אומרת בקול רם שלדעתה צריך לאסור על הערבים להיכנס לבריכה, היא מייצרת זעזוע עמוק, והמורה שלה אמיר (דורון בר דוד מ"פאודה" בתצוגת משחק מרשימה ומצוינת), מתחיל להעמיד אותה על טעותה ולהיכנס עמה לדיון פוליטי טעון.

לעיסה הזו נכנס בשלב מסווים אסי, אחד הבנים בכיתה שאיבד את אחיו בפיגוע ושמצדד בליאן. התמיכה שלו מגדילה את הביטחון שלה ומתסיסה את הרוחות. קריאות כמו "מוות לערבים", "שמאלנצי" ועוד פנינים שנראה כי שמענו אותם מכנסת ישראל לאחרונה, מופיעים בתדירות גדולה במהלך הסדרה ומהווים חלק אינטגרלי ממנה.

בשלב מסויים, אמיר מאבד את שלוותו, פוסל את העבודה של ליאן, וזורק לה הערה ארסית. השניים נכנסים למסלול היברדי שמורכב מהתנגשות חזיתית מחד, והרס עצמי מאידך. שני הניצים הללו פוסעים במדרון חלקלק ומשלמים מחיר אישי ויקר. הסדרה מצליחה לנקז אליה שלל דמויות מצוינות שמושכות את העלילה לקווים שלהם: החל ממנהל בית הספר (דביר בנדק) שאחראי להשלכתו של אמיר למעגל האבטלה בגלל מהלכיו התזזיתיים והאימפולסיביים. הוריה המפולגים ואובדי העצות של ליאן שלא מצליחים להשתלט עליה, ועד גרושתו של אמיר (עלמה זק) וילדיו (אמיר בנאי הבן של אורנה בהופעת בכורה) שהם ההפך ממשפחה תומכת ומלוכדת.

חינוך עצמי

הסיפור של אמיר וליאן הוא מעבר לסיפור פוליטי. הוא סיפור של אגו, הרס עצמי והאופן שבו אנו מבקשים לשרטט ולהגדיר את מעמדנו החברתי והפוליטי בקולקטיב. למשל כשאמיר מסרב לנסח מכתב התנצלות להורי התלמידים בשל התבטאויותיו והתנהגותו, קל מהצד לחשוב שמניע אידיאולוגי עומד מאחורי זה. מהצד השני ייטען שמדובר במהלך שמלא באגו ובהרס עצמי, שרק מוביל להידרדרותו ולקבלת החלטות בלתי מושכלות שיגיעו בהמשך.

גם ליאן שמתלהבת מהבאזז שנוצר סביבה, ואפילו מקבלת הזמנה לתוכנית בוקר, עתידה לגלות בשלב מסוים את המחיר שהיא עומדת לשלם בשל התנהגותה האימפולסיבית, שהיא הכל חוץ מאידיאולוגיה.

החזרת המקרה של ורטה וסבח היא החלטה מקורית ומתבקשת. מי שייטען שמדור בסדרה פוליטית שבחרה צד – עשוי להתבדות. אין כאן ביוגרפיה, אלא סיפור של בני אדם ועיסוק בסוגיות חברתיות, התנהגויות ופוליטיות. לכן גם לא ברור ממה חששה עירית לינור שהודיעה כי לא תצפה בסדרה, וזאת על סמך צפייה בפרומו שלה ומראיון שהעניקה לאחרונה יוצרת הסדרה. לאחר צפייה בשלושת הפרקים של הסדרה ניתן לומר כי היא מציגה תמונה חברתית מטלטלת, עוכרת שלווה ובעיקר כזו שקשה להפסיק להרהר בה הרבה אחרי שהיא מסתיימת.