דובי וינרוט, עורך דינו וחברו של חיים ולדר, חוזר בו מההספד אותו הוא נשא בהלוויתו של ולדר, במהלכו האשים את התקשורת בגרימת מותו של ולדר.

מספר ימים אחרי הלוויה של ולדר, וינרוט מפרסם פוסט ארוך ומטלטל בו הוא, כאמור, חוזר בו מהדברים שאמר בהספד.

בפוסט שפרסם בסוף השבוע האחרון תחת הכותרת "קול השברים", כתב וינרוט, בין היתר: "אני לא כותב פוסט. אני כותב פוסט-טראומה. כמו כולם, עוברת עליי טלטלה אישית קשה מאוד מאז התאבדותו של חיים ולדר. הסיפור הזה הוא מיני סרט אימה. כדור השלג התגלגל מהר מאוד. זה היה ציון דרך ומהפכה (שאני מקווה שרק התחילה) בציבור החרדי".

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הרב שרקי על חיים ולדר (צילום: ברית עולם)

וינרוט הוסיף כי "בתוך הכדור הזה, אני מודה ומתוודה. שמעתי רק את קול התרועה ומעולם לא שמעתי את קול השברים. ב- 48 שעות האחרונות, עזבתי הכול לטובת דבר אחד בלבד. אזרתי אומץ וכל מה שעשיתי הוא בשלב מאוחר (אולי מאוחר מידי – אבל לעולם לא מאוחר מידי), לשמוע את קול השברים. ואז כשאתה שומע אותם אתה מבין שלעולם לא תהיה אותו אדם לפני ואחרי".

וינרוט פירט את תחושותיו ביציאתו לשמוע את "קול השברים", כהגדרתו: "בפרק הזמן הזה הציבו בפניי (ואני חייב לציין שכולם דיברו אליי בכבוד גדול – וזו דרך להעיר ולקבל ביקורת) שאלה אחת פשוטה: דובי, תענה לי, אם חס וחלילה מישהו היה פוגע מינית בבת שלך, האם היית הולך להתלונן במשטרה? ואני אדם כנה, והתשובה שלי היא (יסלחו לי אחיי החילונים), חד משמעית: לא".

עורך הדין הפופולרי המשיך וכתב כי "בציבור החרדי, אתה לא הולך למשטרה כי אתה פשוט הורס את חיי הבת שלך לנצח. קחו רק את מבט השידוכים והליכים ארוכים ומפרכים שסופם מי ישורנו – מספיק. ואחרי השאלה הזו, אתה נשאר הלום. כי השאלה הבאה היא: אז מה תעשה דובי? והתשובה היא: אוי ואבוי! מפה מתחיל השורש של כל הבעיה. אין מענה".

וינרוט הסיר את המשקפיים החרדיות והמשיך לכתוב: "והשאלה הבאה היא: דובי, אתה מבין מה קורה לחיי נפגעת? ובכנות, התשובה שלי היא: לא! כלומר, אני יודע, אבל לא מפנים. לא נכנסתי לקופסא הזו (למוח ולנפש) אף פעם".

וינרוט סיפר כי הוא דיבר עם העיתונאי שחשף את פרשת ולדר: "הרמתי גם טלפון לאהרן רבינוביץ. האמת, פעם ראשונה. האמת היא פשוטה, כדי להתנצל בפניו. אחרי הכול, מעולם לא דיברתי איתו ואני עמדתי בלוויה (עוד ידובר) ונכנסתי בו בלשון המעטה. אמרתי לעצמי, אבל אתה עורך דין. מי כמוך יודע שמבלי לשמוע את הצד השני, אתה אפילו לא יכול להתחיל להכריע. תהיה גבר, תרים טלפון ותשמע".

"ואז מגיע ההפתעה הנוספת שלי בסיפור", ממשיך וינרוט. "כי את האמת, אני במקומו כנראה לא הייתי עונה לי. ואני מדבר עם כתב שמהשיחה אתו יצאתי די מופעם כי דבר ראשון הוא אומר לי: דובי, אין לי בליבי עליך. אתה הספדת חבר! דווקא אני יכול להבין את זה. אני כמובן חולק עליך בגדול וחושב שלא העברת את המסר הנכון. שפספסת את הנקודה הכי חשובה אבל לא ראיתי בזה פגיעה. הסר דאגה מליבך".

"ואז מתגלגלת שיחה עם איש שכנראה עשה דוקטורט לקול השברים ומזמין אותי לראות ממצאים שישנו את התמונה כולה ואומר לי: בא תהיה גבר. תראה את החומרים. אני לא רוצה שתאמין לי. אני רוצה שתראה. איש שאומר לי שמעולם הוא לא יוציא כתבה או תחקיר על אדם שיש נגדו מתלוננת אחת ואולי לא גם לא כמה – אלא רק אם יש כמות גדולה. והשלושה שפורסמו זה חלק מ- 15 שהיה לו ולא הסכימו".

וינרוט שיתף בהבנה שגרמה לו לחזור בו מדבריו ואמר: "ואני מבין ומפנים שהדבר הכי מסוכן בשלב הזה הוא הטפות על לא לדבר על לשון הרע מהסיבה הפשוטה: הציבור החרדי לא נותן בשלב זה מענה אחר. אין! וממילא, להפחיד בלשון הרע בנושא זה, עלול רק להחמיר את הבעיה".

בסוף דבריו כתב וינרוט: "פספסתי, פספסתי בענק. דיברתי בהספד על לשון הרע ואני תופס שזה רק מחמיר את הבעיה כאשר לא ממולאות הדרישות הקודמות. כן כן, כל אחד צריך לשאול את עצמו מה המניע לתגובות או לפרסום שלו. לתקן או לרכל. ואני סבור שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן ובטח שלא עשיתי שום דבר בזדון וזה הכל שיעור ענק בשבילי".