אפשר להוציא את החיילים מלבנון אבל אי אפשר להוציא את לבנון מהחיילים. בספר 'ריחן סאנסט' מספר אסף גורדון (הבמאי והמפיק שמוכר לכם מ-'תא גורדין' ו-'איש חשוב מאוד') על שאול איל, שבעברו היה קצין צנחנים ששירת במוצב ריחן, המוצב הצפוני ביותר של צהל בלבנון ובהווה, 15 שנה אחרי, הוא מדריך גלישת גלים ביפו.

הספר מדלג אחורה וקדימה, בין החוויות ממוצב ריחן ובין החוויות בהווה. גורדון מתאר בצורה מוצלחת מאוד לא רק את "התפאורה" במוצב ובחוף אלא גם מצליח לדייק מאוד בתחושות שמלוות את המציאות בלבנון ואת המציאות העכשווית ביפו, ומצליח עוד יותר לקשור את שני העולמות הללו ולשתף אותנו בהשפעה שיש על מה שהיה בלבנון על חייו בהווה של שאול.

(צילום: דוד כהן, פלאש 90)

השירות בלבנון "זרק" את שאול למסע של חיפוש עצמי בין הגלים ברחבי העולם עד שהוא חוזר לארץ ומוצא את מקומו כמדריך גלישה. כלפי חוץ, הוא חי את החלום, הוא הפך את התחביב שלו למקצוע אולם כלפי פנים הרבה דברים לא סגורים אצל שאול אחרי לבנון והרבה זמן הוא לא "נוגע" בדברים הללו, עד למפגש מקרי ברחוב שגורם לו להציף את הדברים, להתבונן אליהם ישירות ולהתחיל לעבוד על עצמו.

בתור מי שהיה במוצבים בלבנון, הקריאה בספר החזירה אותי לימים ההם ולמציאות ההיא, ונתנה מילים לתחושות ולחוויות שלי אבל גם מי שלא היה בלבנון יוכל להזדהות עם שאול והחיילים שאיתו בלבנון.

הקשיים היומיומיים של כולם, הריחוק מהבית ומהחברה, הפחד, האחריות והציפיות מקצין ומפקד בצבא, תחושת השליחות מצד אחד והניתוק ממה שקורה בשגרה במדינה מצד שני. זה ספר התמודדות עם אירועים וחוויות שאנחנו לא בוחרים בהן, והן משפיעות עלינו (לפעמים אנחנו לא מודעים עד כמה) אבל גם על זה שאנחנו יכולים למצוא את הכוחות להתגבר.

(באדיבות: הוצאת ספרים כנרת זמורה ביתן)

'ריחן סאנסט' מאת אסף גורדון בהוצאת "כנרת זמורה- הוצאה לאור"

עוד מאותו דבר:

1. אם יש גן עדן – רון לשם.
2. דלעת, מוצב אחד בלבנון – מתי פרידמן.