א. רמב"ם אחד ופוגרום אחד

חלק גדול בעולמי הדתי-פוליטי עוצב בידי רמב"ם אחד ופוגרום אחד. הרמב"ם, בשעה שקבע (הל' רוצח, ד:יב), ששפיכות דמים  חמורה יותר מעבודה זרה, פעמיים: ראשית, מפני שהיא "מעבירות שבין אדם לקב"ה", בעוד ששפיכות דמים היא מעברות "שבין אדם לחברו", ולכן – חמורה יותר (וכאן הקביעה מרחיקת-הלכת של הרמב"ם, שהמצוות הקרויות 'בין אדם לחברו', עולות במשקלן התורני על המצוות הקרויות 'בין אדם למקום'!); ושנית, מפני שהיא "השחתת יישובו של עולם".

הפוגרום היה בחברון בתרפ"ט: לקרוא את הזוועה, ולא להאמין. על קהילה מוסלמית שקמה על שכנתה היהודית השלווה, לטרפה נפש, ועל סירוס בני אדם בחייהם, ועל שריפת האופה בתנורו שלו, ועל ניקור עיניו של הרוקח לאחר שאנסו את בנותיו לעיניו.

והבעיה איננה אז, אלא היום: מפני שה'פלסטינים' לעולם אינם מתנצלים, ועוד מלמדים בבתיה"ס שלהם היום, כי פוגרום תרפ"ט ודומיו נעשו כדין, כדי למחוק את המדינה היהודית. מכאן הסיק יצחק רבין ז"ל, כי "מדינה פלסטינית בגדה תהיה תחילת הסוף של ישראל" ועמדתו הנחרצת ערב הירצחו הייתה לא לאפשר מדינה פלסטינית עצמאית, מפני שכל מטרתה תהיה השמדתה של ישראל. לכן יש להתנגד בכל הכוח כדי למנוע מה'פלסטינים' להקים מדינה – כמו שיש למנוע זאת מדאעש, מבּוֹקוֹ חַרַאם, מהבריגדות האדומות ומבאדר-מיינהוף.

ב. ד"ר גולדשטיין: מִצַּדּיק לרשע

לד"ר ברוך גולדשטיין כרופא היו זכויות רבות בהצלת חיי-אדם, אבל בפורים תשנ"ד הוא נכנס במדי צה"ל למקום תפילה של מוסלמים, טבח 29 איש ופצע רבים, וברגע אחד ("יש מאבד עולמו בשעה אחת") הפך מרופא בר-זכויות לאדם שפל, שפשע בחטא העליון של שפיכות דמים ו'השחתת יישובו של עולם'. וראו מה שכתב בנידון הרב יעקב אריאל שליט"א, שמשנתו מעמיקה ורחבה ("דיני נפשות והלכות ציבור", מכון התורה והארץ, 'למעשה';  נמצא באינטרנט), והרחיב ברמז לברוך גולדשטיין, שדין הרמב"ם לעיל חל לגביו, ואף הכניסו לגדר 'מוֹסֵר' ו'רודף'.

הבעיה ב'עוצמה יהודית' היא שבדרך לעשיית הטוב לעמם ולארצם, הם מחקו פרקים שלמים מן התורה, שעניינם אינו היהודי אלא האדם שנברא בצלם א-לוהים, ללא הבדל גזע ודת. האנושיות היא חלק ממני, לא מפני שאני 'ליברלי', אלא מפני שאני יהודי, ויהודי שמאבד את אנושיותו, מאבד באחת את דתיותו. ו'עוצמה יהודית', שתמונתו של אותו שופך-דמים התנוססה לתפארה בסלון ביתו של מנהיגה הרוחני, מקרינה חוסר אנושיות, וממילא חוסר יהודיות. ולמען הסר ספק עוד הוצגה כתובת מעליה: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ככול הידוע לנו, הסרת הכתובת, ולאחר מכן הסרת התמונה, היא תרגיל גרידא ביחסי ציבור ערב בחירות.

ג. בין שפיכות דמים לעבודה זרה

אילו בסלון ביתו של בן גביר הייתה תלויה תמונת צלב גדול (זה, שאבי וסבי, זיכרונם הטוב לברכה, לא יכלו לבטא במלים, וכינוהו 'שתי וערב'), ובעל הבית היה מתעקש לאורך זמן שיש לו סימפתיה לתמונה וּלְמָה שהיא מסמלת, מצבו התורני היה טוב יותר, יחסית, מהתמונה של אותו שופך דמים, שעליו ועל שכמותו קבע הנשר בגדול, ש'גדולה שפיכות דמים מעבודה זרה'.

ד. לכתחילה ובדיעבד

תורת ישראל שואפת לאידיאל ולשלמות, וזה סוד כוחה הנצחי. אבל אותה תורה הציגה שורה ארוכה של 'בדיעבד', ו'הוראת שעה', ו'פעמים שביטולה של תורה הוא קיומה' וכדומה, וכל זאת כדי להשיג פשרה, אם היא נחוצה לשם הקיום היהודי. ולכן, פעמים שהפרת הסכם עשויה להיות מצווה וחובה, אבל כול זה תלוי בזמן, ובמקום, ובהקשר ההיסטורי.

מכאן שיש להתפלא על העולם, שדן ברותחין את מי שלא עמד מאחורי ה'מילה' שלו, ולא דן ברותחין את עצם ההסכם שעשה עם מצדיקי שפיכות הדמים: הסכם ערכי של קבע, ולא כבלוק טכני ולא לשעה – שלא על דעת המקום ולא על דעת הקהל.

 

אמנון שפירא, טירת צבי