"ימים נוראים" הוא הדבר הכי טוב ביותר שיכול היה לקרות ליגאל עמיר

אף אחד לא יגיד לכם את זה אבל "ימים נוראים", הסרט שעוקב אחרי יגאל עמיר בשנה שקדמה לרצח רבין וספג ביקורת קשה על זכייתו בפרס אופיר מצד הימין, הוא דווקא סרט די ימני.

נכון, זה לא מאוד פופולרי לומר דבר כזה על סרט שמתיימר להשאיר את רצח רבין בתודעה ולהציג את השסע בחברה הישראלית. ובכל זאת, הסרט מאניש את דמותו המפלצתית של עמיר כפי שנצטיירה בתקשורת במשך השנים ונתן קונטרה אדירה לקריקטורת "האשם בכל תחלואי החברה הישראלית מאז ועד היום" שלמדנו לשנוא בלי להכיר. הסרט מכיר לנו את נפשו הפנימית של הסטודנט מנווה עמל ובחסות המדיום הקולנועי הוא משתדרג והופך ל"המלט" ציוני / תימני (תלוי באיזו קבוצת פייסבוק אתם נמצאים).

כך או כך רוצח ראש הממשלה הוא כוכבו של מחזה פסיכולוגי שמשכתב מחדש את סיפורו התקשורתי של רוצח ראש הממשלה כפי שהתעצב בתודעה הציבורית. וההזדהות איתו היא בלתי נמנעת. היוצרים, "סמולנים" ככל שיהיו יודעים את זה ובכל זאת החליטו ללכת על מותחן פסיכולוגי לא צדקני ולא פאתטי. הם בוודאי לא התכוונו לעשות שירות אדיר לתנועה הפוליטית שאותה ניסה עמיר לייצר בימים ההם, לתת לה תוקף והיגיון. אבל הם כן.

"ברבור שחור" פינת צ'רלי וחצי

עלילת הסרט חוזרת לימי אוסלו בימים בהם כל שבוע מתפוצץ מחבל מתאבד ברחובות תל אביב, במסעדות בירושלים ובאוטובוסים. ימים שאיש אינו רוצה לזכור והתזכורת צורמת ומזעזעת. יגאל עמיר (יהודה נהרי) הוא סטודנט מבריק ועניו באוניברסיטת בר אילן שמנסה למצוא כלה ראויה ולסיים את לימודי המשפטים. אליבא הסרט, לא מדובר בטיפוס מעורער ובטח לא פנאט. אם נתייחס להקשר העדתי שבו מצוי הגיבור הסובל, דמותו של עמיר נבנית גם כסוג של "ברבור שחור" פינת צ'רלי וחצי.

עמיר, צעיר עם עיניים חולמניות ועברית יפה הוא גבר מנומס ועדין שמנסה לזכות בליבן של המתנחלות האשכנזיות שלא רוצות להתחתן איתו או כמו שאמא שלו גאולה (בגילומה של ענת רבינצקי) אומרת לו : "הם נחמדים נחמדים עד החתונה" ובלי כוונה הופכת לסטריאוטיפ של אם מזרחית על גבול האתנחתא הקומית.

חזרה לעלילה. במקביל לכישלון שלו במציאת כלה, עמיר גם מתחיל להרגיש פחות ופחות שייך למדינה ולערכיה. הוא אפילו הולך למיונים של הסוכנות היהודית כדי להיות שליח בחו"ל אבל לא מצליח להתאפק ומבקר את הלבוש "הפרוץ" של חברתו לקבוצה. אנחנו מבינים שמשהו עובר עליו, אנחנו רואים אותו מתפלל ומתלבט, רב עם הוריו, מתחבט ומתעוות עד שמחליט באומץ ללכת אל הצעד שכנראה יגרום למותו.

האם מדובר בסרט טוב? לא בטוח. בעיקר מצמרר

"להיות או לא להיות " "דין רודף או לא דין רודף". "להרוג את האב הבוגד או לא להרוג" אלוהמילים שמהדהדות לאורך כל הסרט ( הארוך מדי) ומבחינה זו "ימים נוראים" הוא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות ליגאל עמיר. קצת כמו בסרט " גן עדן עכשיו " של האני אבו אסעד שמגולל את הלבטים הנפשיים שהובילו שני מחבלים להתפוצץ באוטובוס בתל אביב, גם "ימים נוראים" מרחיק את מעשה הרצח עצמו והופך את האדם שמחזיק את האקדח לקדוש מעונה. ההזדהות איתו היא בלתי נמנעת והיא מתרחשת בלי שתרגישו. גם רגע הרצח שאמור להוות את שיאו של הסרט מוצג באופן כרונולוגי וענייני. היוצרים השאירו אותו כפי שקרה במציאות ונלכד במצלמה. את מה שקורה אחר כך אנחנו כבר לא רואים. מלבד צפירה על רקע הכיתוב "יצחק רבין 1922-1995 " שבה אנחנו מוזמנים להרכין ראש ולזכור את הרצח. זו הפעם היחידה בסרט שבה אנחנו מתנתקים לרגע מדמותו של עמיר והופכים להיות ניטרליים.

האם מדובר בסרט טוב? לא בטוח. אבל סרט שכדאי לצפות בו מעבר לדיון הפוליטי כדי להבין את המורכבות שבכל אדם שעומד בקונפליקט של ערכים מול מוסר. בעיקר מצמרר להבין את הקלות הבלתי נסבלת שבה דבר כזה יכול לקרות שוב, מכל צד פוליטי ולצערנו, לכל אדם.

נקודה למחשבה : כהרגלה בקודש מיהרה שרת התרבות לשגר אוטומטית מכתב עלבון לאקדמיה. ואמנם, יסוד סביר להניח שיוצרי הסרט סמכו עלי השרה בכל עניין יחסי הציבור. לא רק שהסרט הוא לא על יצחק רבין הוא בוודאי ובוודאי לא על בנימין נתניהו ותפקידו בהפגנות ההסתה (שנראות אגב ממרחק הזמן והרשתות החברתיות אפילו עדינות) בשורה התחתונה היא שוב תרמה ליחסי ציבור של סרט בינוני למדי באילו מדובר ביצירה שתעביר אתכם חוויה מכוננת. ספוילר : הוא לא.