המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין פורש היום מתפקידו עם הגיעו לגיל 70, ומסכם כ-40 שנות פעילות במישור הציבורי.

בטקס הקראת פסק הדין האחרון, השתתפו כל שופטי בית המשפט העליון, שרת המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, היועץ המשפטי לכנסת ועשרות שופטים בדימוס ובהווה.

שרת המשפטים איילת שקד ציינה בטקס הפרישה את דרכו הארוכה של רובינשטיין בשירות הציבורי, במשרד המשפטים, במשרד החוץ ובמשרד ראש הממשלה.

צפו בשידור חי מטקס הפרישה של השופט אליקים רובינשטיין

נאומה המלא של איילת שקד

"עם בחירתו של מנחם בגין, לראשות הממשלה, שאל אותו עיתונאי: "באיזה סגנון אתה מתכוון להיות ראש ממשלה?".

בגין ענה בלי להסס: "סגנון יהודי טוב".

המשימה הכמעט בלתי אפשרית – התייחסות מקיפה לתקופת שיפוטו של השופט רובינשטיין – מחזירה אותי לאותו מטבע לשון קצר ומוצלח כל כך של בגין.

דרכו השיפוטית של השופט רובינשטיין התאפיינה מאז ומעולם ב"סגנון יהודי טוב"…

במהלך שנות הקריירה הארוכה שלו נכח השופט רובינשטיין בצמתים חשובים שדומה כי כמעט ואין עוד אנשים בישראל שזכו לשמש בכל התפקידים האלה גם יחד; יד ימינו של משה דיין, יועץ משפטי למשרד החוץ ולמערכת הביטחון, מזכיר הממשלה, היועץ המשפטי לממשלה….

שירותו הציבורי של השופט רובינשטיין מבוסס היה על תפיסת העולם לפיה מדינת ישראל, הנס הגדול של תקופתנו, מוכרחה להיות מופת של מוסר בקרב אומות העולם. השופט רובינשטיין מעולם לא ראה סתירה בין היותו יהודי-דתי, המשכים ומעריב לבית המדרש, לבין היותו ציוני בכל נימי נפשו.

עומק מחשבתו ותפיסת עולמו העשירה אפשרה לו לאחוז, בקצות חבלים שהיו לא פעם רחוקים מאוד האחד מן השני. בדרכו הייחודית הצליח לקיים את מצוות שלמה המלך: "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך".

תמיד אחז בידו דף גמרא

בעוד שאחרים ביקשו להכריע בין ה'יהודית' ל'דמוקרטית', בין האמת לבין השלום, בין האמת ליציב, בין הדין לבין הרחמים, בין החזק לבין החלש או בין הציבורי לבין הפרטי, השופט רובינשטיין החזיק בשתי ידיו הפתוחות את הערכים המתחרים והשתדל שלא לזנוח אף לא אחד מהם.

לשיטתו, השימוש במשפט העברי לא נעשה כמליצה או כקישוט לפסק הדין, אלא כחלק ממקורות ההשראה ההשוואתיים המרכזיים של השופט הישראלי. בכך, פעל השופט רובינשטיין לאיחוד הקצוות בין המשפט הישראלי המתחדש לבין המשפט העברי.

אני יכולה להעיד שאף במהלך ישיבות הוועדה לבחירת שופטים ואף בחופשות אחז בידו בדף גמרא….

המקף המחבר בין יהודית ודמוקרטית

היבט נוסף הנוגע ליכולתו המופלאה של השופט רובינשטיין להכיל ערכים הנתפסים כמנוגדים, הוא האופן המיוחד שבו בן הציונות הדתית שגדל על המקף שבין 'ציוני' ל-'דתי', דאג לשמור גם על המקף הכלל ישראלי שכולנו חלק מהדרמה שהוא מייצר, המקף המחבר יום יום ושעה ושעה בין "היהודית" לבין "הדמוקרטית".

כך למשל, ביחס להשתתפות בנטל הבטחוני, השופט רובינשטיין הביע תמיהה כיצד אי השתתפות בנטל עולה בקנה אחד עם ערכים יהודיים, ומעל פסק דינו מתנוססת הזעקה של משה "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?".

לעתים ההכרעה הייתה קשה, והשופט רובינשטיין לא הסתיר את הקושי בו הוא מצוי. כך, כשנדונה עתירה בעניין הריסת בתי כנסת בגוש קטיף, גילה את הקושי הרגשי בו עמד בבואו לפסוק על הריסת בתי כנסת במדינת ישראל. כך פתח את פסק דינו: "בית-משפט במדינה יהודית ודמוקרטית נדרש לעסוק בהריסתם של בתי כנסיות בארץ, מה שהדעת נותנת כי לא היה בפניו מעולם, ואפשר רק לייחל שלא יהיה עוד".

גם בסיום, לא הסתיר את רגשותיו ופסק הדין הסתיים בדמעה אופטימיות: "איני יכול שלא לחתום בכך שכתיבת החלטה זו, הייתה גם קשה עליי עד שברון לב ודמע, אך גם נזכרתי כי בשבועות אלה שלאחר תשעה באב נקראות בבתי הכנסת 'שבע דנחמתא', שבע הפטרות של נחמה מספר ישעיהו. זו שתיקרא השבת מסתיימת בפסוק "כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה"….

שופט רחום וחנון אשר ליבו יוצא לנדכאים ולחלשים בחברה הישראלית..

הזכירה את הבת שנפטרה ודמעה

גם כשהדין לא עלה בקנה אחד עם תוצאה ההולמת את תורת המוסר, הקפיד השופט רובינשטיין להביע את דעתו , גם אם למעשה פסק לבסוף בהכנעה בהתאם לדין.

זהו סגנונו של השופט רובינשטיין, סגנון שפיטה ייחודי ומיוחד בבית המשפט העליון. סגנונו של מי שניתן לתארו כאומן החיבורים בין קצוות החברה הישראלית ובין הערכים השונים, תוך יצירת הרמוניה נפלאה.

אנו נפרדים היום, בצער רב, מקול יוצא דופן שנשמע בבית זה, ותרם רבות כל כך לעולם המשפט במדינת ישראל.

ברצוני לסיים בציטוט של מנחם אלון המנוח, המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס: "כלל גדול בידינו שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה". השופט רובינשטיין, הענקת נשמה יתרה למערכת המשפט הישראלית המתחדשת.

אני בטוחה שתתרום עוד רבות למדינת ישראל ולמערכת המשפט הישראלית. צר לי כי ביום מיוחד זה בו תם פרק כל כך מפואר בחייך, בתך שֹרי, עליה השלום, אינה נוכחת. אין דרך למלא את החלל הגדול. ראיתיך בתקופה הקשה בחייך, בעת שסעדת את בתך, ויום יום הגעת לעבודתך בבית המשפט. אני מבקשת לאחל לך שבנותיך ונכדיך ימשיכו למלא את חייך באהבה, בקולות צחוק רמים ובשמחה גדולה בימים טובים יותר. אני מאחלת לך שנים ארוכות וטובות יחד עם רעייתך מרים, בבריאות איתנה ובאושר רב.

בשם מדינת ישראל – תודה רבה.