יישר כוחו של הרב אורי שרקי הי"ו, אביו של הקדוש שלום יוחאי הי"ד, על אשר הבהיר את עמדתו ודייק את הדברים אשר השתמע מהם כאילו ח"ו התורה לא מגנא ומצלא, וכביכול אין עניין להתחזק בתלמוד תורה בעת צרה זו בה אנו נמצאים.

ועתה, אל מול הפגימה שכביכול יצאה לרגע בפרהסיא, נבקש להוציא מעז מתוק, ודווקא לעורר את כולנו להתחזק בלימוד כל אחד כפי כוחו, עוד שעה או עוד עמקות, עוד תהילים ועוד תפילה בריכוז. וכפי שהורו רבותינו מן המקראות ועד ימינו אנו.

המחשבה של חלק מהציבור שלנו (כאמור, לא של הרב שרקי ב"ה) שאם יש אקמול אין צורך דחוף בעסק התורה להבריא את החולה, או שכאשר יש פורענות בישראל אין הכרח להתחזק בלימוד התורה אלא לחזק רוח גבורה אנושית ולפתור בעיות בדרכי המציאות הנגלית בעיקר, מתוך לעג של חלקנו למי שנשאר ללמוד ומתגבר בעיסוק התורה, אלה דברים הנובעים מראיית עמל התורה כפונקציה לידע ולמעשה, ולא כדבר קריטי לקיום העולם בפני עצמו.

תפיסה זו נדחתה על ידי גדולינו הראשונים והאחרונים. מפיהם אנו חיים ולא מפי כל מיני אידיאות המרחפות בעולם ומנסות למצוא מקום בליבינו הפצוע בעת הזו.

רבינו הרמב"ן כתב על השימוש ברפואה כאשר האדם חושב שהיא העיקר ולא עולם הרוח המחיה את הגוף, כפשוטו ממש. וכך דבריו- "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח "וברך את לחמך ואת מימך והסירותי מלה מקרבך"? והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה בר רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא. והמשל להם- תרעא דלא פתיח לאסיא. והוא מאמרם שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, שאלו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות וה' הניחם למקרה הטבעים, וזו היא כונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו".

והיינו שאמנם יש עניין שיהיה רופא ויש עניין ללכת אליו כל עוד אנו ברמה נמוכה כמו ימינו, ורמב"ן עצמו היה רופא כידוע. אך כל העת עלינו לזכור שזה מפאת שפלותינו, ולמען האמת רק דבר ד' הוא המרפא אותנו, ובעיקר ע"י עסק התורה והמצוות. והלבוש החיצוני הוא עולם הרפואה שהנו בגדר השתדלות האדם, לאחר שהתפלל על מכתו ולאחר שפשפש במעשיו והגביר את עמל התורה שהיא עיקר החיים וביטולה הוא עיקר המוות. גם הרמב"ם הדגיש את ערכה של הרפואה כדרכי השם, הן בהלכות דעות הן בביאורו לסוגיית חזקיה שגנז ספר רפואות, ואין חולק על כך, אלא שזה משני לעמל התורה ובא רק כסניף לה, וכמאמר חז"ל בש"ס במקומות רבים החש בראשו יעסוק בתורה וכו', ומקרא מלא הוא בחוליו של חזקיה- ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, שהתפלל מקירות ליבו, וכי נלעג לו מדוע לא ביקש לראות רופא?! אלא שכך נוהגים- מתפללים על הצרה, ואחר כך ניגשים להשתדלות בדרכי הטבע, ולא מהפכים עיקר לטפל וטפל לעיקר.
וכעין זה כתב הרב באורות התורה ביחס למי ששם בצד את עסק התורה עבור עניינים נעלים אחרים וחושב שבזה יקדם את העולם במקום בעמל תורה".

"אע"פ שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מכל מקום מעיין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה, וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת".

ואם יש שיאמרו שזהו בגלות, אך בא"י יש לשים בצד את התורה בשעת צרה ולעסוק בדברים אחרים כפרונות עיקריים, תנינן בתנא דבי אליהו- "מאי ולא יראה כי יבא חם? לומר לך כל העוסק בתורה אינו רואה מדת פורעניות בין בעוה"ז בין לימות בן דוד ובין לעה"ב". ואף שאנו רואים שעמלי תורה נהרגים, כבר ענה על כך הרמח"ל בביאורו את הנהגת הייחוד והנהגת המשפט, וכפי שהסברתי במקום אחר.
ובפירוש שנינו בבראשית רבה- "א"ר ברכיה בשעה שיעקב מרכין בקולו ידי עשו שולטות, ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות…אמר לכו וחזרו על בתי כנסיות ועל בתי מדרשות שלהן, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אין אתם יכולים להזדווג להם, כך הבטיחן אביהן ואמר להם הקול קול יעקב, בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו".

וכן בתנחומא- "אין רפידים אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם. וכן את מוצא, שאין השונא בא אלא על ידי רפיון ידים מן התורה".

ובויקרא רבה- "אמר רבי אחא בן אלישוב: חוקים שמביאים את האדם לחיי עוה"ב, הדא הוא דכתיב: והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים הוא שעוסק בתורה שהוא עץ חיים, שנאמר: עץ חיים היא. תני בשם ר' אלעזר: הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה הרי אתם ניצולים מן הסייף, ואם לאו סוף שהוא הורג אתכם".

ובזוהר בלק- "תא חזי כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמיה קב"ה. דאפילו בזמנא דדינא תליא בעלמא ואתיהיב רשו למחבלא לחבלא, קב"ה פקידי ליה עלווייהו על אינון דקא משתדלי באורייתא. והכי א"ל קב"ה כי תצור אל עיר בגין חוביהון סגיאין כו' תא ואפקיד לך על בני ביתי. לא תשחית את עצה דא תלמיד חכם דאיהו במתא דאיהו אלנא דחיי אילנא דיהיב איבין. את עצה ההוא דיהיב עיטא למתא כו' ואוליף לון אורחא דיהכון בה. ועל דא לא תשחית את עצה. לנדוח עליו גרזן לנדחא עליה דינא ולא לאושטא עליה חרבא מלהטא כו'. כי האדם עץ השדה דא אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא כו'. וכל דא פקיד קב"ה על אינון דמשתדלי באורייתא".

והמהר"ל בנתיב התורה האריך להסביר כדרכו את עניין התורה שהיא סדר האדם וסדר העולם, ועסק התוה"ק מרפא ממש, את כל בשרו ואת ראשו, ואף את בני מעיו שהם הצדדים הרחוקים לכאורה מאור השכל העליון. שהתורה מחיה כל, ואשרי מי שעוסק בה בעת צרה.
ובנפש החיים שער ד' האריך להביא מכל הש"ס בנושא ערכה של תורה, שכל עליונים ותחתונים תלויים בעמלה.

וכמה הקפיד הגר"א שפירא זצ"ל שלא יצאו מהישיבה להפגנות וכדומה (חוץ ממקרים מאד חריגים של תפילה), ושלא לבטל סדרי לימוד אלא אדרבה להתחזק בהם. וידוע בכל עולם הישיבות שכאשר יש צרה מרבים בתפילה וכמאמר חז"ל בעשרות מקומות על ערכה של תפילה, ואלה פסוקים מפורשים בתורה שבכתב להריע בפני ד' ולהתפלל לפניו בעת צרה ומלחמה ולא די במה שיוצאים לקרב. גם עניין פיטום הקטורת האמור בזהר במספר מקומות, המעיין פנימה יראה שלא מדובר רק במגיפה אלא בכל מקום שמידת הדין מתוחה, ובעת צרה.

ודוד מלכנו במהלך הקרבות התלבט בסוגיות של תורה, מי ישקני מים מבור בית לחם, האם מותר להציל עצמו בממון חבירו. וההתלבטות שם (אליבא דתו'ס) לא היתה בצד מעשי עכשווי משום שודאי היה מותר לו, אלא מצד התחייבות הממון בזה. שכל ראשו של דוד היה מונח בתורה, וכדברי הגמ' שהיה עסוק בתורה עד חצות לילה ומכאן ואילך בשירות ותשבחות. וכדאמר רבי אלעזר- "מה תלמוד לומר וגבר ישראל וגבר עמלק, אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידיו למעלה, עתידין ישראל להגביר בדברי תורה, שעתידין להינתן על ידיו של משה. וכשהוא ממיך, עתידין להמיך בדברי תורה שעתידין להינתן על ידיו של משה". שהצלחת הקרבות תלויה בעמל התורה.
וכן המלאך בא ליהושע על שביטלו תורה, ולא מצינו שיהושוע ענה לו בזלזול ובצחוק שצריך להתחזק בגבורה ואין קשר לתורה בעת מלחמה.

ומצינו רבי עקיבא וחבריו עוסקים בתורה בעת פורענות, ונהרגים עליה, וזו גבורתם האמיתית אשר מילאה את לוחמי המרד בעוז רוח. ור"ע נושא כליו של בר כוכבא היה, בין אם כפשוטו ובין אם באופן סימבולי- ר"ע לא צחק על עמלי התורה בשעת הצרה אלא המשיך לעמול בה ועליה נתפס, ומתוך כך גם הגיע לסיוע מעשי לראשי המרד לדעת הרמב"ם. לעומת דרכו של ר"ע, המחשבה הנוכחית של חלק מהציבור, שיש לבחור רק צד אחד- או ללעוג לעולם הישן המוסיף תגבורת תורה או להתנתק מעולם ההשתדלות, היא מחשבה דיכוטומית העומדת על בסיס רעוע שאינו יונק מתורה שבעל פה. עלינו לדרבן את הציבור להתחזק בתלמוד תורה בעת הזו, שרק בה ננצח ורק בה תקוותנו. ומתוך תגבורת הלימוד, נבנית הרוח והזהות הלאומית, ובניין הכח הצבאי והממשלתי.

הדבר פשוט שמכח הנאמנות המוחלטת לאור התורה ולהשפעתה הסגולית בידי עמלי התורה, אנו גם מגיעים לרוח גבורה, ולחיזוק צבא ישראל ושוטריו, ולהיעזר ברפואות, ולחזק ידי הממשלה במעשיה נגד האוייב.

אך מעשים אלו אינם צריכים לדחוק את עמלי התורה המוסיפים בעת הזו עוד שעות לימוד ב"ה, וודאי אסור ללעוג להם, אלא לחזקם ולומר בפה מלא- בשעת צרה ומלחמה אנו זקוקים כמים חיים לעמלי תורה בישיבות שהם בוני זהות האומה ומרוממי רוחה הכללית בהיותם אוחזים ביסוד הקודש המחיה את כולנו, וזאת בדיוק כפי שאנו זקוקים מאד לחיילים ולשוטרים שלנו העומדים בגשם ברחובות ירושלים, דאריב"ל "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה".
נגיל ונשיש בזאת התורה כי היא לנו עוז ואורה, ונאמר לרב שרקי שליט"א- יישר כחך ששיברת.