"לא תכננתי לכתוב, המילים נקרעו ממני": אייל קמינקא על השכול

 ד"ר אייל קמינקא הוא סופר, משורר ומרצה, אשר איבד את בנו ינאי ז"ל בשבעה באוקטובר. כעת, כשנה לאחר מותו, בעקבות האובדן והשכול אייל מוציא ספר בשם "שיחה חצי שיחה", המהווה מסע של כאב וניסיון לתמלל את השתיקה. 

את השיחה עם קמינקא פתחתי בזהירות. עוד לפני שהתחלנו, הזכרתי לעצמי לא לשאול מתוך ההרגל "מה שלומך?" או "מה נשמע?". הזהירות שלי בתחילת השיחה נבעה מכך שבספרו של אייל יש שיר בשם "מה שלומך?!", ובו אייל מסביר את המורכבות של השאלה לאדם ששכל את בנו ואת העובדה שאין תשובה טובה. לפחות לא בלי לשקר. 

שאלתי אותו אם זה שיר שנועד לבטא רגש או מדובר בבקשה ממשית. "זו ממש בקשה קונקרטית, אבל לא רק שלי" אמר. "אני חושב שזו אחת התגובות הכי חזקות שקיבלתי מאנשים בשכול – לא יודעים לענות על השאלה הזו. 'מה נשמע?' – אתם רוצים שנשקר?". 

"מה שלומך?!"

מָה שְׁלוֹמִי הַיּוֹם?! 

צָרִיךְ לִמְצֹא מִלִּים חֲדָשׁוֹת: 

קָשֶׁה? הָרוּס? קָשׁוּחַ? סוֹבֵל? 

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְתָאֵר כְּאֵב 

שֶׁמִּתְפָּרֵץ לְכָל חָלָל

כְּשֵׁד מִפְלַצְתִּי כָּלוּא

שֶׁשּׂוֹרֵט דְּפָנוֹת

מְנַקֵּב עוֹרְקִים

מְדַמֵּם, צוֹרֵחַ, מְטַלְטֵל

מַחְנִיק, מַחְשִׁיךְ, אוֹטֵם אֲוִיר 

שׁוֹקֵל טוֹנָה, שְׁתַּיִם, מֵאָה

נוֹפֵל נְפִילָה חָפְשִׁית שׁוּב וָשׁוּב

קוֹרֵעַ צִפָּרְנַיִם, שׁוֹבֵר עֲצָמוֹת

מְפוֹצֵץ עֵינַיִם, מוֹחֵץ 

מוֹחֵץ אוֹתִי

נָע בִּמְהִירוּת הָאוֹר, אִטִּי

אִתִּי

זוֹחֵל, טוֹבְעָנִי, כּוֹבֵשׁ וְאֵינוֹ מַרְפֶּה – – –

"בְּסֵדֶר".

[מתוך "שיחה חצי שיחה"]

לדבריו, ההתנגדות לשאלה לא בהכרח שייכת דווקא לשכול, אלא לעובדה שזו שאלה שהרבה פעמים תזמן מהצד השני תשובה לא כנה. אייל מתנגד גדול למילים שטוחות וחלולות, והוא גם עוסק בנושא בספרו.

אבל על מי שבכל זאת שואל מה נשמע, הוא אומר: "אין לי טענה לאנשים. באו ועטפו אותנו. בכלל – אני מאמין גדול בייחוס כוונות טובות. אנשים עושים את הכי טוב שהם יכולים ואומרים את הכי טוב שהם יכולים, ואין לי שום גרם של טענה, באמת רק אהבה".

מילים שנקרעו מהגוף  

אייל הוא איש של מילים. זהו ספרו השישי, וגם בשיחה איתו ניתן להרגיש איך לכל מילה שלו יש משמעות. אבל לאחר האסון הגדול בשבעה באוקטובר – הוא נאלם, והמילים נעלמו.

"נאלמתי ונעלמתי. הלם מוחלט. זאת אומרת, היו שיחות – ידעתי להסתכל על עצמי ולראות שאני מדבר, אבל לא באמת – זה היה שקט מוחלט. לא יכולתי להזיז איבר. ואז זה התחיל להתפרץ החוצה" סיפר. "השקט הופר. זה התפרץ החוצה. המילים… התחושה הכי קרובה שמתארת את זה – גם אם לא מדויקת – ממש הרגשתי פיזית שהמילים נקרעות מהגוף". 

עוד באותו נושא

שנה וחצי אחרי נפילתו: ענר שפירא ז"ל באלבום חדש

10:39 | ענבר מלכא

1

1

😢

מהשקט להתפרצות

ספרו של אייל מורכב משירים וחצאי שיחות. חומרי הגלם הצטברו, ובשלב מסוים הוא ראה שיש מבנה. יש מסע בתוך המילים. בשלב הזה עדיין לא הייתה לו כוונה לפרסם את המילים שלו. התחושה הייתה שהכתיבה היא חושפנית מדי, ולא נועדה לעיניי אחרים, כשלדבריו "החשיפה לא פשוטה".

מה בכל זאת גרם לך לפרסם את המילים שלך ולהיחשף?

"אנשים שראו את המילים אמרו לי שיש כאן מילים שיכולות לעזור לאחרים. ההחלטה לא הייתה קלה, הייתה לי התלבטות גדולה".

בסופו של דבר, ההבנה שהמילים יכולות לעזור גם לאחרים להתמודד עם שכול או להבין שכול הייתה הנקודה שהכריעה את הכף. "התגובות היו שזה טקסט שיעזור, גם למי שלא עבר שכול, וגם למי שכן עבר – לדייק את עצמו".

החשיפה לא פשוטה, וגם הראיון הזה, הוא מודה, לא קל לו. "זה לא פורמט שאני אוהב," הוא אומר כששאלתי אם קשה לו להתראיין. "שיחת טלפון יותר קל לי מזום, וזום יותר קל לי מטלוויזיה". 

הקושי לא נובע מכך שאייל לא מורגל בדיבור מול קהל או בראיונות. בתפקידו הוא מומחה בחשיבה תוצאתית, מרצה ויועץ לארגונים ומנהלים בכירים. אבל השבעה באוקטובר שינה דברים בשבילו. "לפני השבעה באוקטובר, במסלול חיי, הרציתי בעולם. נאמתי בפני מאות ואלפי אנשים, נאמתי באו"ם" סיפר. "הכל התרסק בשבעה באוקטובר. אני מתרגל את עצמי".

תוך כדי שיחה, אייל מקריא שיר מתוך הספר, "אל הים", שמבטא את השינוי: 

אֲנִי לוֹמֵד

לְאַיֵּת מֵחָדָשׁ אֶת חַיַּי 

הֲבָרָה אַחַר הֲבָרָה 

יֵשׁ הַמִּתְמַזֵּג עִם אַיִן 

מִמֵּי הַשָּׁפִיר אֶל יַם הַהַכָּרָה. 

מִמַּעֲמַקִּים קְרַעְתִּיךָ, הֲ־

תַּעֲנֵנִי?

[מתוך "שיחה חצי שיחה"]

הוא מסביר שאחרי השבעה באוקטובר הוא "צריך לבנות את זה הברה אחר הברה, בהרבה סבלנות, בהרבה זמן".

תגובות שמחברות בין שכולים  

הספר, שיצא כשנה לאחר מותו של ינאי, זוכה לתגובות עמוקות. "מאז שפרסמתי אני מקבל לא מעט תגובות של אנשים משני הצדדים", מספר אייל. "מצד אחד גם הורים שכולים, ומצד שני גם אחים שכולים – שפתאום מבינים את השכול של הוריהם. הם אומרים: 'אני עכשיו מבין'. 'אני אח שכול מאז מלחמת יום כיפור', או אפילו מלחמות אחרות, לא קשור לשבעה באוקטובר. 'פתאום אני מבין את ההורים שלי, אני מבין מה עבר עליהם'". 

"אתמול כתבה לי מישהי שרכשה את הספר ביום חמישי, וביום שבת קראה אותו", הוא משתף בסיפור טרי. "במוצאי שבת היא כתבה לי שזה פגש אותה במקום שהיא פתאום הצליחה להבין את עצמה מול השכול שיש לה באופן אישי. היא שכלה את בעלה לפני שבע שנים, ופתאום המילים עזרו לה להבין משהו שהיא לא הבינה בתוך עצמה". 

התגובות הנפעמות הגיעו גם מאנשים שלא חוו שכול, והן מובנות לכל מי שמציץ בספר של אייל. מדובר ברגשות שמונחים על הדף. בצורה כזאת, פשוט אי אפשר שהן לא ייגעו גם בך. "יש איזו תחושה של שליחות," הוא אומר, "ותחושה של משמעות מסוימת שאני לפחות גם נותן קצת מילים לאחרים".  

לא ספר הנצחה

חשוב לאייל להדגיש: "שיחה חצי שיחה" אינו ספר הנצחה לינאי. "הספר מדבר על השכול שלי", הוא אומר. "ינאי מוזכר בו מאוד בשוליים, אבל בסוף יש מהפך וינאי נכנס לשם". הספר הוא מסע אישי של אב אָבֵל, ניסיון להגדיר את ההיעדר ולתרגם את השתיקה למילים – לא רק עבורו, אלא גם עבור הורים שכולים אחרים. "הוא נועד לסייע להורים שכולים לתרגם למילים את תחושותיהם, שפעמים רבות פשוט לא מוצאים דרך לבטא אותם", הוא מסביר.  

ינאי: 20 שנות חיים, לא שעתיים של גבורה  

כששאלתי את אייל איך הוא רוצה שיזכרו את ינאי, הוא נרתע מהמילה "גיבור" – מונח שחוזר שוב ושוב בתקשורת ובשיח הציבורי. "ינאי מוגדר על ידי התקשורת כגיבור", הוא אומר, "בגלל שהציל עשרות רבות של אנשים, חיים, בגופו, והתנהג בצורה הרואית בקרב. אבל בעינינו, הגבורה שלו הייתה קודם כל 20 שנה של חייו – לא פחות שוות מהשעתיים האחרונות של חייו".

הוא מדגיש: "אנחנו לא מאמינים במילים שטוחות, ריקות. מילים שטוחות זה מילים שמשתמשים בהן כדי לקדם אג’נדה. אנחנו לא שם".

לראות אדם, לא לצפות בו

מי שהיה ינאי מתגלה דרך דבריו של אייל כדמות עמוקה ושלמה מדי מכדי להתמצות בקרב האחרון. "הגבורה האמיתית שלו הייתה בלראות אדם", אומר אייל. "היכולת לעבוד קשה בלראות את האדם מולו, להכיר בזה שזו עבודה קשה, שזה לא נעים, שזו עבודה שאתה צריך גם להחליט עליה וגם כמעט להקריב בשבילה ממש". 

הוא מספר על שני משפטים שהובילו את ינאי בחייו. את הראשון הם שמעו לאחר מותו, אבל הרגישו שהוא מתמצת את דרכו של ינאי: "כשאתה צופה באדם הוא נהיה צפוי, אבל כשאתה רואה אדם הוא נהיה ראוי". לדברי אייל, המשפט הזה מגלם את תפיסת העולם של ינאי: "הוא חשב שאם תעבוד קשה בלראות את הבן אדם, גם את זה שאתה לא אוהב, יכול להיות שתהפוך אותו לראוי".

אייל מוסיף ומסביר: "ינאי לימד אותנו, גם כחברה ישראלית, בין דתיים, חילונים, חרדים, ערבים, יהודים: אנחנו צופים באנשים, בעיקר באלה שאנחנו לא אוהבים, ומקבלים בדיוק את מה שציפינו. הוא חשב אחרת, כתב על זה אחרת, ופעל אחרת."

המשפט השני היה משפט שהפך לסיסמת חייו. "רק בלילה רואים כוכבים", לקוח מהשיר "באנו חושך", שאייל כתב לבנו לפני הצבא, בתקופה שהייתה חשוכה לינאי. 

בָּאנוּ חֹשֶׁךְ

בָּאנוּ חֹשֶׁךְ, בְּיָד מְלַטֶּפֶת

בָּאנוּ לָגַעַת, לִשְׁמֹעַ קוֹלְךָ. 

בָּאנוּ לִהְיוֹת לְךָ לְמִשְׁעֶנֶת

בִּשְׁעַת מְבוּכָה. בְּתוֹךְ עוֹלָמְךָ.

אֹזֶן נַטֶּה. דְּמוּתֵךְ הַנֶּחְשֶׂכֶת 

רוֹכֶנֶת כְּלַפֵּינוּ, עוֹטֶפֶת שָׁחֹר. 

לֹא נְגָרְשֶׁהָ. בְּעַיִן אוֹמֶצֶת 

נִגַּשׁ מֵחָדָשׁ לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר.

לִבֵּנוּ שׁוֹנֶה. הָאֹפֶל יָעִיד – 

דָּמֵנוּ שׁוֹטֵף אֶת תּוֹלְדוֹת הַלְּאֹם. 

אַךְ דַּוְקָא צִירוֹ שֶׁל סִיבוּב עוֹלָמֵנוּ 

מַרְאֶה כִּי לְכָל גּוּף יֵשׁ לַיְלָה וָיוֹם.

נוֹשִׁיט אֶת הַיָּד. נִקַּח אֶת שֶׁלְּךָ. 

הַקֹּר יַעַטְפֶנּוּ, נַעֲמֹד כָּךְ צְמוּדִים. 

נַבִּיט בַּקּוֹלוֹת. וּלְפֶתַע שִׁירֵנוּ יַזְכִּיר –

רַק בַּלַּיְלָה רוֹאִים כּוֹכָבִים.

[מתוך "שיחה חצי שיחה"]

"באנו חושך" – שיר שהפך לחיים  

על הרקע לכתיבת השיר, הוא מספר: "זה שיר שכתבתי לו כשהיה בשנת שירות, כשעבד עם ילדים בסיכון בצפון. זו הייתה שנה משמעותית עבורו, אבל גם קשה עם עצמו. הוא היה ידיד מדהים לאחרים, אבל חבר ממש לא טוב לעצמו. הוא חשב שהוא לא ראוי, לא מספיק טוב. הוא היה מאוד ביקורתי כלפי עצמו, היה לו חושך פנימי. אנחנו כהורים היינו קצת חסרי אונים, לא ידענו מה לעשות".

אייל כתב לו שיר, שמשמעותו לקבל את החושך, ולא לנסות לגרש אותו. "אנחנו כל כך רגילים לגרש את החושך כל הזמן. אני מציע לך – תפסיק לגרש את החושך. תהיה נוכח בו, תתיידד איתו. ברגע שתתיידד איתו, יכול להיות שתמצא גם נקודות של אור".

ינאי לא נהג לפרגן הרבה, אביו מספר. אבל לשיר הזה הוא הגיב במילה אחת: "חזק". כך ידע אייל שינאי אהב את השיר ומשמעותו עד מאוד. 

השיר הפך לסיסמת חייו: הוא שיתף אותו עם חבריו לשנת השירות, ואחר כך גם עם חייליו. ליום הולדתו ה-20 חרט לו אביו את השיר על חתיכת עץ קטנה. 

"הוא עשה לי חסד גדול", מספר אייל, בהקשר של חתיכת העץ. "אחרי שהוא נהרג, בשמיני לחודש, הכל התרסק לי. הדבר היחיד שהציל אותי בערב לפני הקבורה היה למצוא את חתיכת העץ הזו – הייתי חייב לקבור אותה יחד איתו. הסתובבתי בבית וחיפשתי ולא מצאתי".  

אייל מעיד שהדבר התהפך לטובה. הם גילו את חתיכת העץ במשרדו של ינאי מאוחר יותר. "זה היה חסד גדול. אם הייתי מוצא, הייתי קובר. הוא כנראה תכנן שזה ישאר אצלי. עכשיו זה אצלי".

קפה שחור חזק  

השיחה שלנו התקרבה לסיומה, והודיתי בפני אייל שאני לא בטוחה איך אחזור ליום שלי אחרי דברים כאלה. אחרי סיפורים כאלה, על אדם כזה. אייל חייך מעבר לקו והציע לי סיפור ש"יעזור לי בהמשך היום".

אייל מקדים ומספר על החיבור של ינאי עם קפה שחור: "הוא לא ישן. הוא אמר לנו כאידיאולוגיה ששינה זה עניין פסיכולוגי בלבד. הוא טען שאדם יכול לבחור לישון או לא לישון, והוא ממש הוכיח את זה. אנחנו אמרנו לו שהוא לא יחזיק מעמד, בטח לא כמפקד, הוא חייב לדאוג לעצמו. הוויכוח הזה נקטע בשבעה באוקטובר, אף אחד לא ניצח. ינאי היה מחליט לא לישון ולהשקיע את זמנו בשיחות ובהכרת סיפורים של אנשים".

כדי להצליח לעשות את זה, ינאי שתה המון קפה שחור. בשבעה, המשפחה ביקשה מאנשים שהכירו אותו לספר עליו. "על האדם האמיתי, מה עצבן אתכם, על ה-360 מעלות שלו, לא על ינאי הגיבור, על ינאי האדם".

מהר מאוד הם הבינו שהדבר שהכי עיצבן אנשים בינאי היה שהוא שתה המון קפה שחור – אבל מעולם לא פינה את הכוסות שלו. 

המשפחה מכירה את התופעה מקרוב: "בבית היינו מוצאים כוסות במקומות הזויים, כמו במגירת התחתונים שלו. בקומונה צעקו עליו, ובצבא הסמלים שלו הזמינו אותו לשיחה צפופה ואמרו: 'ינאי, בפקודה, אתה רק חד-פעמי'". 

קפה על הקבר

הסיפור הגיע לשיאו באזכרת השלושים למותו של ינאי. "חילקנו כוסות קפה שחור ואמרנו: 'במקום אבן על הקבר, תשאירו את כוסות הקפה ותחזירו לינאי על כל הכוסות שהוא השאיר בחייו'", הוא מספר. "היה לו הומור מפולפל כזה, הוא היה אוהב את זה".

ואנשים נענו. "מאות כוסות קפה. אמרנו: 'מי שיש לו ביף עם ינאי וצריך לסגור את זה, מוזמן לשפוך את הבוץ על הקבר. זה מתבל את האדמה, הכל בסדר, תרגישו חופשי". 

כבר סיפרנו שאייל לא אוהב סמלים ומילים שטוחות, אבל כוסות הקפה בכל זאת יכולות להיות סמל עם משמעות. הוא מסביר: "ינאי אמר לעבוד בלראות אדם, אנחנו ממשיכים את דרכו. איך עושים את זה? הנה דרך יומיומית – קחו קפה שחור, תזמינו מישהו שאתם לא אוהבים, מישהו ששונה מכם, שלא נראה לכם טוב בעיניים. קפה שחור לא שותים לבד. אפשר גם מישהו שאתם אוהבים. תזמינו אותו לכוס קפה שחור ותתחילו כמו שינאי היה מתחיל – הוא לא דיבר על עצמו, הוא היה מקשיב"

השיחה עם אייל לא משאירה אותך אדיש. היא מזמינה אותך להקשיב, לראות ולחפש כוכבים.