גיא שלום אמיר

הצחוק, במבט עליון, מבטא את ההשתהות מול פתיחת חוקי המציאות. הצחוק דוחק את רגלי העולם הטבעי והרגיל, מול הצחוק – מאבד עולם הטבע הדטרמיניסטי את ערכו. רבי עקיבא צוחק מפני שהוא שייך בכל מאודו לסגנון הנביאים

התורה עוסקת כאן לא רק באדם השוגג, אלא בתרבות שלמה המזלזלת בחיי בחיי אדם. אדם כזה יתכן ויהרוג פעם, או אפילו פעמיים. כי כל התנהגותו היא הפקרות

לחורבן הישראלי ניתן מרפא בצדו, כאשר באותה שעה ירמיה מצווה גם "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". על אף שהיחס בין תפקידי החורבן לתפקידי התקומה ברור ביותר, הנביא חושף בפנינו שתכלית החורבן היא בכדי להשיב את האומה אל יסודות האמונה והמוסר

בנות צלפחד, כממשיכות את דרך אביהן ולמעשה את דרכו של יוסף הצדיק, מזהות את עצמן כנציגות של הצדק באותו דור. תביעתן לקבל חלק ונחלה במצב בו אין בן יורש לימדה על הקשר הטבעי של בנות ישראל, אשר לא חטאו בחטא המרגלים, לארץ ישראל

המפגש בין כישרון רוחני אדיר עם נפש מושחתת ומידות מקולקלות מעצים את מרחבי הנזק של כל צד. במקום שכוחות הקדושה ישפיעו טוב, כוחות הטומאה מותירים את רשמיהם על המציאות

הקו אותו החל קין לצייר המשיך קורח בדיוק רב. הטענה ש"כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" לועגת לעבודת המידות ולמדרגות הקדושה של משה ואהרון

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". המרגלים חשים קטנים ועלובים ביחס לגודל של אותם נפילים, וממילא סבורים המרגלים שבאותו אופן מתבוננים עליהם הנפילים

"חלשה דעתו"- התפיסה של אהרון את עצמו ואת מעמדו של שבט לוי נחלשו והתערערו. אהרון סבור היה שמא האופן בו הוא מנהיג את שבט לוי איננו שלם, שמא נמצא פסול בצורת ההנהגה בה הוא מנהיג את אחיו

פרשתנו איננה מתארת עולם רגיל אלא עולם שמתנהל בצורה עליונה, המוסר נמצא בשיא פיתוחו וכל מערכות החיים שייכות למסגרת חיים אלוקית. המחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון טמונה בעצם השאלה: כיצד עתיד להיראות העולם האוטופי?

השבת האדמות לבעליהן בשנת החמישים איננה פעולה קניינית בלבד, אלא בעיקרה מבטאת את השיבה של האדם אל עצמו. כמו כן, שיבת העבד למשפחתו איננה נתון פורמלי בלבד, אלא חזרה לעצם חייו

הפתרונות למשברי החיים אינם מצויים בנעלם ובנסתר, אלא בגילוי הטוב שקיים בנו. תרבות חיים המרבה לעסוק בעולמות המנותקים מתחום אחריותו של האדם נובעת מייאוש בחיים, מחוסר אמון ביכולתנו לפעול ולשנות את המציאות במעשינו

המחלוקת המרובעת לה נחלק עם ישראל בשפת הים, הייתה מעין כישלון אשר אותו יש לתקן במהלך כל הדורות ובוודאי בדורנו דור הגאולה האחרונה, על ידי סילוק הייאוש מתוכנו מחד, וחיבור שלושת הכוחות יחדיו מאידך

השפע המצוי בשווקים וברחובות כל כך גדול, ודווקא מפני כך הדרישה לשוות בנפשנו כאילו אנו יצאנו ממצרים נראית מעט נבובה ממשמעות אמיתית. אם כן, כיצד דרישה זו שייכת גם לבני מלכים כמותנו?

באופיו, מתעסק המצורע רבות בעולמם של אחרים, הוא מנהיג את חייו כרכיל וסוחר המהלך בין החנויות. במהלך ימי טומאתו מקבל המצורע הזדמנות פז לשבת לבדו מחוץ למחנה ישראל השוקק חיים ולקחת אחריות על חייו

הרב קוק מכנה את הדור הזה "דור נפלא", שכן זהו דור המעורר פלא ותמיהה – כיצד באותו דור בו עוזבים את התורה יש אידאלים וערכים כה גדולים?

המפגש של האדם עם מציאות מורכבת, מעורר בו דחף פנימי להגיב, לדבר, לצעוק ואולי אף לבכות. אולם כאן מלמדנו המדרש דברים עמוקים – בשתיקה ובדממה, באה לידי ביטוי האמונה השלמה יותר מכל דיבור חיצוני אחר

אש המזבח היוקדת תמיד קובעת כי נקודת המוצא לזיכוך כוחות החיים אינה 'אש החול' הזמנית החפצה בסיפוק האישי והפרטי של האדם, אש זו אינה נותנת פתרון מעשי בלבד, אלא מבררת לאדם את סיבת חייו ובכך נותנת כיוון ומשמעות לכל מעשיו

לעתיד לבוא כל מדרגות החיים עתידות להתעלות, וממילא הבהמות יעלו למדרגת אדם. כלומר, לבהמה עצמה תהיה דעת וחכמה. במציאות כזו אין האדם רשאי להעלות את הבהמה על גבי המזבח