השבת הסמוכה לתשעה באב נקראת "שבת חזון". שם זה נגזר מהפטרת הפרשה, כמובן, העוסקת בתחילת התנבאותו של ישעיה הנביא: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". ישעיה הנביא מתנבא במהלך תקופה של ארבעה מלכים: עוזיה, יותם, אחז וחזקיהו. ישעיה מצוי בימים שקודמים לחורבן בית ראשון, כאשר את החורבן עצמו והשפעותיו מלווים הנביאים הבאים אחריו.

בנבואתו הראשונה מגולל ישעיה את מערומיה של החברה הישראלית. המתבררת כחברה חיצונית בעלת כפיות טובה, תרבות קלוקלת הרעה לשמיים ולבריות כאחת, כאשר "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם". לאחר פירוט ארוך וקשה לקריאה, מסיים הנביא את נבואתו בדברי נחמה: "וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ".

בדברי ישעיה, ובכלל בדברי נביאי ישראל, ישנם מעברים קוטביים מפתיעים. ישעיה מוכיח את העם הלוך ושוב ומתאר בפניהם כיצד ציון עתידה להיחרב והיאך עריה יהפכו לשממה, כאשר מיד לאחר מכן מתאר את הצדק והמשפט שישובו לכנם לאחר התיקון המיוחל. ירמיה ויחזקאל, אף הם לא פסחו על סגנון זה. לאחר טענות קשות כלפי עם ישראל, ידעו הנביאים להוסיף קומה גבוהה יותר ולראות את הבניין שטמון במעמקי החורבן.

בדרכם של הנביאים הילך רבי עקיבא. בשעה שהלכו התנאים עם רבי עקיבא על יד בית המקדש השרוף וראו שועלים יוצאים ממנו, החלו הם בוכים והוא מצחק. הבכי של התנאים ברור מאוד, אך צחוקו של רבי עקיבא אינו מובן כלל, ולכן שאלוהו התנאים: "מפני מה אתה מצחק?!".

הצחוק, במבט עליון, מבטא את ההשתהות מול פתיחת חוקי המציאות. הצחוק דוחק את רגלי העולם הטבעי והרגיל, מול הצחוק – מאבד עולם הטבע הדטרמיניסטי את ערכו. רבי עקיבא צוחק מפני שהוא שייך בכל מאודו לסגנון הנביאים. לנביאים היה מבט מהפכני, הייתה להם יכולת לנבא חורבן ובניין, גלות וגאולה – בנבואה אחת. לצורך מלאכה זו נדרשת נפש רחבה ועמוקה השייכת לאטמוספרת חיים אחרת. נפש כזו שמסוגלת לראות את הגאולה בעיצומה של הגלות.

כאשר המבט הטבעי והשגרתי דורש לבכות מול אפר בית המקדש והשועלים המהלכים בו, רבי עקיבא צוחק, ובעצם דורש להדגיש בפני חבריו התנאים דווקא את פסוקי הנחמה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם". המבט של רבי עקיבא פתח בפני חבריו התנאים אפיקים רחבים יותר בנפש, הצמצום וההתכנסות שבאו בעקבות החורבן, הפכו לנחמה והתרחבות, כעדות חז"ל: "בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו".