פרשתנו, פרשת שלח-לך, מציבה במוקד הפרשה את סוגיית המרגלים. משה רבנו שולח שנים עשר מרגלים, כאשר כל מרגל הינו אחד ממנהיגי השבט ממנו בא ומגיבוריו. התורה מכנה את המרגלים בתואר "אנשים", המדרש תנחומא עומד על משמעות תואר זה וקובע: "בכל מקום שנאמר "אנשים" – צדיקים הם". העוצמה האישיותית של המרגלים אשר עולה מפסוקי התורה וממדרשי חז"ל רק מעצימה את גודל השאלה – כיצד חטאו בחטא כה חמור של הוצאת דיבת הארץ רעה?

לאחר ששבים המרגלים לארץ ובפיהם דיווח אודות ארץ כנען, מתארים המרגלים את הבהלה הגדולה אותה הם חוו בראותם את אנשי המקום: "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים". המרגלים מתרשמים מאוד מהגודל הפיזי של המקומיים, בכך כמובן אין חטא. אולם המרגלים אינם פוסקים כאן, אלא מוסיפים ואומרים "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". המרגלים חשים קטנים ועלובים ביחס לגודל של אותם נפילים, וממילא סבורים המרגלים שבאותו אופן מתבוננים עליהם הנפילים.

ה'שפת אמת' מזהה באמירתם את שורש המשבר הרוחני העתיד לקרות:

"ובמדרש איתא החטא שלהם כי מי הגיד להם? שמא היו אצלם כמלאכים? אבל הכל אמת כי ע"י שהיו שפלים בעצמם כחגבים לכן כן היו בעיניהם כי הכל תלוי בעבודת האדם".

השפת אמת שואל בשם המדרש – מניין ידעו המרגלים באיזה אופן התבוננו עליהם הנפילים? שמא ראו אותם כמלאכים? רש"י מסביר: "שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים". כלומר, המרגלים הסיקו מתוך שמיעת השיח הפנימי של תושבי כנען כי הם רואים בהם אנשים זעירים מאוד. אולם השפת אמת מעמיק בפרשנות זו ומושך אותה להיבט אמוני-פסיכולוגי. לדבריו, האופן בו האדם תופס את עצמו, ישליך על האופן בו אחרים יתפסו אותו. המרגלים יצאו לתור את הארץ מתוך תחושת "חגבים" וממילא באמת כך תפסו אותם תושבי המקום.

במישור הפרטי המרגלים היו צדיקים גדולים, כלשון המדרש: "בכל מקום שנאמר "אנשים" – צדיקים הם". המשבר היה בקישור הלאומי, במידת הביטחון ביכולת של עם ישראל כאומה לרשת את הארץ. מציאות ישראל במדבר לאורך שנים יצרה בתת מודע הישראלי הבנה שהחוזק הלאומי שלנו הוא בעולם הרוחני, במחשבות, בתפיסות ובמוסר, אך מה לגבי עוצמות מדיניות וכלכליות? היבט זה היטשטש ברבות הימים. יהושע בן-נון וכלב בן יפונה היו מהמרגלים היחידים ששמרו על טהרת הצביון הלאומי, על האמון המלא באומה הישראלית לרשת את הארץ:

"(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד".

יהושע וכלב אינם מתרשמים מהעוצמות הפיזיות של העמים היושבים בארץ, תפיסת חייהם היא "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" – יכולתנו הרוחנית היא זו שיוצרת ומחיה את יכולתנו הצבאית-מדינית. הניתוק בין שניהם, מתבטא בדבריהם כמרידה בה'. תיקון חטא המרגלים תלוי ביכולת שלנו להיות קשורים בקשר של חיים לתפיסת יהושע וכלב, למציאת האחדות והתלות של העולם הפיזי בעולם הרוחני.