פרשתנו מסכמת וחותמת למעשה את חומש "המסעות" – חומש במדבר. אחת הסוגיות המרתקות שעולה וצפה מפרשתנו היא סוגיית ערי המקלט. עיר מקלט היא עיר שאותה מצווה התורה להפריש כמקום מסתור לרוצח בשגגה. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות.

אחד המוטיבים החוזרים המופיעים פעמים רבות, הוא ההדגשה שהרוצח הגולה לעיר מקלט עשה את המעשה בחוסר כוונה – "בשגגה". במהלך הקריאה ניתן לזהות שלל ביטויים המוכיחים זאת:  "בְּפֶתַע", "בְּלֹא אֵיבָה", "בְּלֹא צְדִיָּה", "בְּלֹא רְאוֹת", "וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ", "לֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ", "בִּבְלִי דַעַת", "וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם" (שני הביטויים האחרונים לקוחים מפרשת ואתחנן).

למרות העובדה שהרוצח הרג בשגגה ההתייחסות אליו אינה וותרנית כלל וכלל. חז"ל מביאים משל הממחיש עיקרון זה היטב:

"מעשה בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג במזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו, (ולכן) זה לא נהרג וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפונדק אחד, זה שהרג מזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות נמצא זה שהרג בשוגג – גולה, וזה שהרג במזיד – נהרג".

מדברים אלה אנו למדים דבר מרתק: בעוד הרוצח במזיד רצח רק פעם אחת, זה שהרג בשוגג, הרג פעמיים. כבר כאן ניתן לזהות אצל האדם השוגג, על אף שרצח בלא שגגה, מגמתיות של "שגגות".

עניין נוסף הדורש עיון הוא אופן חלוקת ערי המקלט בין עבר הירדן המזרחי למערבית. בעבר הירדן המערבי נמצאים תשעה וחצי שבטים, ובעבורם נבנים שלושה ערי מקלט. באופן לא פרופורציונאלי, לשניים וחצי השבטים האחרים הנמצאים בעבר הירדן המזרחי נבנית אותה כמות של ערי מקלט. את הפער הזה מסבירה הגמרא: "אמר אביי, בגלעד, שכיחי (=מצויים) רוצחים". אולם מה הקשר בין העובדה שמצויים בגלעד הרבה רוצחים, לבין זה שיש שם הרבה ערי מקלט, הרי ערי מקלט רלוונטיים רק לרוצחים בשגגה ולא מזידים.

נראה שהמהר"ל מפראג חורז באופן מופלא את העיקרון של סוגיה זו:

"ונראה לי כי כל שוגג היה לו להיות נזהר שלא יהרוג ולכך חייב גלות דאם לא כן למה יגלה דמה עשה, אלא שהיה לו להיות נזהר שלא יהיה חברו נהרג על ידו, ובגלעד נפישי רוצחים אותם שהם מזידים וממילא לא תמצא אף אחד מהם, אף הטובים שבהם, שיהיה נזהר שלא יהרוג חבירו בשוגג" (גור אריה במדבר לה, יד).

המהר"ל פותח בפנינו צוהר להבנת נפשו של ה"שוגג". אין זה אדם ש"נכנסה אבן לחיקו ונפלה" שלא יכול היה להעלות על דעתו את הדבר, ומצד שני אין זה אדם שיצא בכוונה תחילה להרוג. האדם המדובר כאן הוא אדם שהחיים אינם הערך העליון מבחינתו. התורה עוסקת כאן לא רק באדם השוגג, אלא בתרבות שלמה המזלזלת בחיי אדם. אדם כזה יתכן ויהרוג פעם, או אפילו פעמיים. כי כל התנהגותו היא הפקרות. כאן נכנס תפקידו של הכהן הגדול – לחנך לחיי קדושה ואחריות על המעשים. במידה וזה לא הצליח, נשלח ה'רוצח' אל עיר המקלט, על מנת להתחנך. ולכן עיר שרובה רוצחים אינה קולטת! שכן שם אי אפשר יהיה להתחנך.