פרשת בלק מעמתת את עם ישראל עם בלעם, אחד מגדולי הרוח של אומות העולם, הנביא שהקבילו חז"ל את נבואתו לנבואת משה רבנו ע"ה. למרות ההשגות הגבוהות להן יכול היה לזכות, המפגש בין כישרון רוחני אדיר מעין זה עם נפש מושחתת ומידות מקולקלות מעצים את מרחבי הנזק של כל צד. במקום שכוחות הקדושה ישפיעו טוב, כוחות הטומאה מותירים את רשמיהם על המציאות.

התורה מתארת שבאחד מניסיונותיו של בלעם לקלל את ישראל, יצאה מפיו ברכה מופלאה: "מַה טֹּבוּ אֹֽהָלֶיךָ יַֽעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵֽל". לפי דבריו, עם ישראל ניחן בשתי תכונות נפשיות הבאות לידי ביטוי ב'אוהל' ו'במשכן'. מה היחס בין שני תיאורים אלו?

ה'שפת אמת' עומד על משמעות מושגים אלה:

"ואמת כי אהליך הוא בעוה"ז ונדבק בשורש. משכנותיך הוא עוה"ב…ולכן יש לנו ג"כ לשבות ביום ש"ק ולהניח הכל לפנות רק לעבודת השי"ת בלבד וזהו המנוחה".

האוהל מבטא את העולם הזה, ששת ימי החול, ימים של עשייה ומרדף אחר מטרות גשמיות. המשכן, כמציאות רוחנית, מייצג את השבת והעולם הבא – ימים של מנוחה. ביום השבת ישנה התנתקות ממלאכות היצירה והחידוש המתרחשות בימי החול, ובמקומן האדם מתרומם למחשבות של קדושה והתעלות. השילוב בין האוהל לבין המשכן יוצר מחזור שבועי שהוא 'מעין עולם הבא', מחד הוא אינו זונח את העולם הזה, ומאידך הוא כולל בקרבו גם מימד של נצח.

הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה ח"א, עמ' מ"ב-מ"ג) ביאר את ברכת בלעם בכיוון דומה. הרב מבאר שהאוהל והמשכן מבטאים שני מקומות בעלי פוטנציאל לדיור במהלך המסעות. האוהל מסמל ארעיות, מציאות המוטלת בפני שינויים ותזוזות. המשכן לעומת זאת, מבטא את העצירה שהייתה בין המסעות. בעולם הרוחני רעיון זה מקבל פרספקטיבה רחבה ועמוקה יותר: האוהל מסמל את תנועת הנפש שמחפשת תמיד את היעד הבא, את הרצון לכבוש מקום חדש שעוד לא נראה. המשכן לעומתו, מהווה מקום של עצירה והתבוננות על מסעות החיים שעברנו עד כה. ללא הפנמת התהליך והחדרתו למעמקי האישיות, נותרת ההתקדמות תלושה מן הלב.

מצב החנייה בחיים נקרא בלשון התורה "מַסָע", בשונה מההבנה הפשוטה הרואה בחנייה חוסר עשייה. רש"י מבאר יסוד עצום: "מקום חנייתם אף הוא קרוי מסע". המנוחה והעצירה מרעש החיים מאפשרות לברר עוד יותר את טעמה של הנסיעה ומשמעותה, זאת בניגוד למבט האנושי הרואה בהתקדמות הממשית והטכנית את כל העושר. החנייה מרוממת אותנו לעתיד נפלא ונשגב, אך דווקא מתוך התבוננות על קניין ההווה הקיים. לפי מובן זה, עיקר המסע איננו תלוי בהתקדמות הטכנית, אלא ביכולת שלנו לחוות את התהליך ולנשום אותו. מתוך עמדת החנייה, ניתן להמשיך לנסוע, להמשיך להתקדם.

במהלך הפרשה, פורס בפנינו בלעם הרשע את נקודות העומק הישראליות, אותן תכונות חיים ששייכות לעצם מעצמינו. על אף שהיה רשע גדול, בעומק תודעת החיים הצליח בלעם לזהות את הברכה הקיימת בעם ישראל. בברכה זו מתמקד בלעם בתכונת הניגודיות הנפלאה שקיימת בעם ישראל; הרצון האדיר להתקדם ולהתפתח המלווה בביקורת אישית ובמתינות.