פרשת מטות נקראת השנה בבתי הכנסת כפרשה נפרדת, בלא חברתה – פרשת מסעי. פרשתנו פותחת את שעריה בעיסוק בדיני נדרים ושבועות ובאפשרות הפרתם. כמו כן, הפטרתה של הפרשה פותחת למעשה את סדרת הפטרות הפורענות, "תלתא דפורענותא" בלשון חז"ל. שלוש הפטרות אלו סובבות את הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימים בהם העולם היהודי עוסק בחשבון נפש לאומי.

רוב רובן של קהילות ישראל מפטירות השבת בספר ירמיה, בתיאור הקדשתו של ירמיה לנביא. בכל מהלך השנה תוכן ההפטרה נדרש להיות "מעין הפרשה", כלומר נושא ההפטרה קשור באופן ישיר או עקיף לתוכנה של פרשת השבוע. לפי זה, הפטרת הפרשה המייעדת את ירמיה לנביא המלווה את חורבן הבית אינה קשורה לתוכן הפרשה עצמה, אלא רק לאווירת הימים האופפים אותה. אולם נראה שישנו מבט עמוק יותר.

הייעוד שניתן לירמיה הנביא הינו ברור מאוד: "ראֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס". ירמיה מצטייר בתיאור זה כנביא של חורבן המנבא הרס ושבר על בני עמו הסרים מדרך הישר. עם זאת, לחורבן הישראלי ניתן מרפא בצדו, כאשר באותה שעה ירמיה מצווה גם "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". על אף שהיחס בין תפקידי החורבן לתפקידי התקומה ברור ביותר, הנביא חושף בפנינו שתכלית החורבן היא בכדי להשיב את האומה אל יסודות האמונה והמוסר, "לבנות ולנטוע", ומתוך כך לחדש ממלכת כהנים וגוי קדוש.

מה מקור כוחה של כנסת ישראל? כיצד מצליח עם ישראל לשרוד את כל הגלויות אותן הוא עובר? מהו הרז הטמיר של האומה הישראלית המשיב את האומה אל חיק מולדתה על אף היותה רקב עצמות בארצות הנכר?

לאורך התנ"ך כולו מוזכרת שבועה שנשבע הקב"ה לעם ישראל. שבועה זו סובבת את ההיסטוריה כולה, היא מקיימת את האומה הישראלית בכל מקומות מושבותיה:

"(ז) לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים: (ח) כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵיכֶם" (דברים ז).

הקב"ה נשבע לאבותינו ובעצם חקק על לוח ליבנו, כי תכונת החיים והצמיחה אינה ברת ניתוק מהנפש הישראלית. שבועה זו אינה שבועה שניתן לחלל והיא בבחינת "לא יחל דברו", כפי שאומר הנביא ישעיה: "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה' כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם" (ישעיה סו).

פרשת מטות העוסקת בחלקה הראשון בדיני נדרים ושבועות גונזת בקרבה את סודה של ההפטרה. שבועת האדם נדרשת להיות מעין שבועתו של הקב"ה, אותה שבועה שנשבע לאבותינו שזרעם לא ייפסק לעולם. כשם שהתחייב הקב"ה לא "לחלל" את דברו, כך מתחייב האדם לעמוד בדבריו.

הפטרת הפרשה, הלקוחה מהקדשתו של ירמיה, עוסקת במגמות ובתהליכי עומק בחברה הישראלית, היא מרוממת אותנו למבט עמוק המזהה במעמקי החורבן את הברית, החסד והשבועה שנשבע ה' לאבותינו. רק מתוך ההבנה ששבועה זו היא שמזרימה חיים ללב הישראלי ניתן לעסוק בבירור הגלות והחורבן.