לאחרונה עלה לשיח במגזר הדתי היחס לתחקיר שנעשה על אחד המוסדות הבולטים בעבר בציונות הדתית 'מדרשית נעם', שמסקר ומבקר את האוירה שאפיינה את חיי החברה והתנהלות התלמידים מול מחנכי וראשי המוסד.

גילוי נאות, רבים מחבריי היקרים בחרו ללמוד שם, מתוך חיפוש אחר מסגרת מאתגרת ספוגת גאוות יחידה, חיי חברה תוססים ומלאי מיתוס השראה ומסורת רב דורית. זכורני שבכל פעם שנפגשנו בשבתות היו גודשים את השיח בסיפורים הרואיים, כבר אז ספק האמנתי לכל תיאורי ה'גבורה' של חבריי אך מרתקים היו ללא ספק.

אין בדבריי אלה לשפוט חלילה את אופי ההתנהלות החינוכית במדרשיה, לא הייתי שם ולכן אני מנוע מלדון ולבקר, אך יחד עם זאת פרשייה זאת מחייבת לחזור לראשונות ולבחון מהו החינוך הרצוי והאידאלי אליו עיננו נשואות בבתי החינוך החורתים על דגלם תורה ודרך ארץ, לכן השורות הבאות ינסו לברר את הסוגייה העקרונית ולא אחרת.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(באדיבות: כאן 11)

ראשית אבקש לתהות; האם לכידות חברתית, מצוינות לימודית ופיתוח עצמאות ועצמיות התלמיד עד לכדי דחיקת הגבולות לקצה – ולא דווקא מעשית – גם גיבוש תפיסה אידיאולוגית אנרכיסטית כזו שאינה מקבלת מרות וסמכות הינה תפארת החינוך אליה עינינו נשואות? האם השתלבותם של בוגרינו בצמתים משפעים בחברה הישראלית הינה ביטוי להצלחה חינוכית?

הרש"ר הירש שבכלל גדלותו, פדגוג מבריק היה, כותב "אפילו אם יהיו בנינו מצוידים במירב הידיעות ובמיטב הכישרונות, הרי כדלים וכרשים יכנסו לשערי החיים העצמאיים, אם לא יצוידו גם בחכמת החיים החשובה ביותר: חכמת הרצון המוסרי, ואם לא יקיימו את חובתם המוסרית מתוך בחירה חופשית, בשמחה ובהקרבה. אולי קיבלו חינוך תרבותי ומוחשי, אבל אופיים המוסרי נשאר רופף ותלוי בכל מיני מקרים והשפעות מבחוץ" (יסודות החינוך ח"ב,קיב).

טיבו ואיכויותיו של מוסד חינוכי, יוגדר ביכולתו להטביע חותם של מוסריות עמוקה בחניכיו, זהו היסוד שעליו הכל בנוי, אם תשתית זאת נעדרת או חלקית הרי הכישרונות חסרי משמעות ואף עשויים להיות מסוכנים באשר הם נעדרי יכולת התוויה ראויה במשעולי החיים, בפסוקים רבים בספר משלי התאמץ שלמה המע"ה להזהיר מהסכנה הטמונה בחכמה חסרת מוסר אלוקי.

מרן הראי"ה קוק, הגדיר את יעד החינוך הישראלי אליו צריכה להיות מרוכזת שאיפתו של המחנך לאופק מאוד מוגדר, "מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר".

חינוך ישראלי אידאלי, נועד לבנות את עולמם הפנימי של הצעירים להיות טובים וישרים זהו היסוד האולטימטיבי, בכך גלומה הערובה היחידה שבכוחה לבצר את חוסנה של האומה וככאלה שעיניהם צופיות לטובתה של האומה, מאידך חינוך הממוקד בדאגה 'להסתדר בחיים' ולהתברג בתפקידי מפתח משמעותיים, מחמיץ את ייעודינו.

ובלשון הרב קוק 'מלחמת החיים', צרכי הקיום הם משניים בתפיסת החינוך הישראלי, העדרם של 'הטוב והישר' כתכונת בסיס מראשית טל הילדות או אפילו היותם משניים, עשויים לקדם בוגרים אגוצנטריים ששאיפת הטוב והאחריות לשלומה וקידומה של החברה הישראלית, לא זו בלבד שאינה קיימת אלא אף עשויה להוות שימוש לא ראוי בכוחם ובהשפעתם המקצועית או הציבורית ולקדם את טובתם האישית על פני טובת החברה ודוגמאות למכביר אינן חסרות גם בין כובשי הכיפות.

בימים אלו בהם האנדרלמוסיה שוקקת ברחובה של עיר ע"י הציבור "הנאור", שמיטב בניו נמנים על הסלתה ושמנה של צמרת הפיקוד ויחידות העילית ובכירי האקדמיה התעשייה ועוד, שאינם בוחלים באנרכיה אזרחית נטולת מעצורים משולחת רסן, שמבקשת להרוס הכל בבחינת 'חכמים המה להרע', ובניגוד גמור ל"אליטה" זו, דווקא יושבי הפריפריה, שנסיבות החיים לתוכן גדלו הקשו עליהם לשכלל את כישרונותיהם לכדי השפעה חברתית משמעותית, למרות זאת ואולי בשל זאת אהבת האומה חקוקה בהכרתם ואינה תלויה ומותנת בהיותם אדוני (ונהנתני) הארץ, והמוסר הטבעי שספגו בבית גידולם לא נפגם, הם כיום הערובה לנאמנות אזרחית למופת.

וכאן נעוצה סוגיה חינוכית שלא מרבים לעסוק בה, מוסדות אליטיסטיים שקידמו את נערי הפריפריה החל משנות ה70 והלאה, ופתחו בפניהם את שערי האקדמיה וכן ישיבות תיכוניות שאפשרו 'מכסה' מדודה לילדי עיירות הפיתוח שעל פי רוב עלו 'מגלויות מאוד מוגדרות' ובכך סיפקו להם כרטיס כניסה להשתלבות במרחבי ההשפעה של החברה הישראלית אך בדרכם טושטשה הזהות הערכית היהודית והטבעית שהייתה ספוגה בהם בבית אבא, על אף הצלחתם במדדי התרבות העכשווית איני בטוח שעדיפים הם מאחיהם מכונאי הרכב ונותני השירות, ש'תומת ישרים תנחם' והצליחו לשמר יחס פשוט ובריא לערכי האומה וקודשיה, האם יש לנו  ספק איזה חינוך הצליח?

היושרה מחייבת אותנו, להכיר כי חינוך מוצלח יכון כאשר ערכים ומוסר אלוקי מבטאים את התשתית והליבה. לכידות חברתית, מצוינות, פיתוח האישיות וכיוב' לא זו בלבד שהינם משניים ואינם עומדים בפני עצמם, מגמתם לשרת ערכים גבוהים יותר, ההיסטוריה העולמית רוויה במוכשרים באופן בלתי רגיל, שכנראה מרביתם אף יהודים באופן יחסי, שזרעו חורבן והרס בחיי המונים באמצעות השפעה ישירה או עקיפה למוסר האנושי ולא רק, כדוגמת מרקס, טרוצקי, סטלין והרשימה עוד ארוכה עד צוקרברג.

מבט זה מחייב אותנו לבחון ביושרה הן כאנשי חינוך או כהורים מהו החינוך היהודי הרצוי ועד כמה המסגרות הקיימות כיום, אליהן אנו שולחים את ילדינו מממשות או לכל הפחות מכוונות לאידאל זה, אם איננו לוקחים אחריות שראשיתה בהבנת ליבת החינוך, אז מה לנו להלין על תוצרי החינוך?!

דומני, שאין אב ואם ששאלת חינוך ילדיהם אינה מהותית ובוערת בתוכם ונמצאת בסדר העדיפות הראשון עם מוכנות להשקיע מעבר ליכולותיהם, כך הוא האופי הישראלי הטבעי, אך אין די בכך.

ואם נחזור לתחקיר על המוסד דנן, גם אם משל היה, הרי הוא מסמך נוקב להיכן ניתן להגיע אף בתוככי מסגרת ישיבתית.

ונפטיר באמירתו הישירה והלא מתנצלת של יצחק אבינו לאבימלך "כִּ֣י אָמַ֗רְתִּי רַ֚ק אֵין־יִרְאַ֣ת אֱלֹהִ֔ים בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וַהֲרָג֖וּנִי", וכפירושו המכונן של המלבי"ם, שללא יראת ה' אין ערובה מוסרית מרדת שחת, גם לא לגדול הפילוסופים.