הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: עמנואל נקש על "חומר למחשבה"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

ספר לי קצת על הסרט הראשון שלך – על מה הוא ואיך הוא נולד?

"חומר למחשבה" היא קומדיית מסע פרועה שמתרחשת בתוך מונית שירות. היא מספרת את סיפורו של צרפתי שמגיע לירושלים ולוקה בסינדרום ירושלים. הוא מתחיל להאמין שהוא יונה הנביא ומחליט לברוח מאלוהים. במונית שהוא עולה אליה כבר נמצאים בחור שחזר מהודו, חיילת, אברך, מלצרית שנטית וזונה רוסייה שבורחת מהעבר שלה.

תמיד חשבתי שסינדרום ירושלים הוא בסיס נפלא לקומדיה. הרעיון ישב לי בראש שנים, עד שיום אחד, כשטיילתי בדרום אמריקה אחרי שירותי הצבאי, נזכרתי שבילדות תמיד רציתי לעשות סרטים, אבל החיים הובילו אותי למקום אחר לגמרי. כשחזרתי, התפתחתי מהעבודה בהיי טק ויצאתי לדרך חדשה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

את הסרט כתבתי וביימתי יחד עם חבר קרוב, סטפן בלאיש, גם הוא צרפתי שחי בארץ. העבודה על התסריט נמשכה כשנה וחצי.
סינמה שו״ת פרק 40: דוד קריינר - איך עושים קולנוע בלי כסף

יש לך את התסריט ביד — איך יצאת לדרך?

שנינו לא הגענו מהתחום, ובטח שלא מהמעגלים המקובלים בארץ. לא הכרנו אף אחד. לא היה לנו מושג איך התעשייה עובדת: קרנות, טלוויזיה, הפצה… לא היו לנו קשרים ולא הייתה לנו לגיטימציה. לא למדנו קולנוע, לא היינו בסט צילומים אף פעם. אני עבדתי בהייטק, סטפן עדיין חי בצרפת.

התחלנו לפנות לכל מי שהכרנו ולבקש עזרה. ממש סוג של "קראודפאנדינג" לא רשמי. פטריס, חבר טוב של סטפן, היה הראשון שנכנס, ואחריו לקח לנו עוד יותר משנה לגייס מחברים נוספים את סכום ההפקה, בערך 300 אלף דולר. אחר כך חברה שלנו חיברה אותנו לחיים בוזגלו, שהפיק את הסרט יחד עם אבי בוחבוט, ומשם זה התחיל לקרות.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

שחקנים הם עם מדהים. באמת. אני מעריץ את הכישרון שלהם. אתה כותב משהו, מדמיין אותו, ואז מגיע אדם בשר ודם שמסוגל לשחק את זה, להיות אמין, מצחיק, מרגש. הם לוקחים את מה שדמיינת, ולא רק שהם מבינים את הראש שלך, הם גם מוסיפים את ה"עוד משהו קטן הזה" שהופך את הכול לעשיר יותר.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך? שאתה אחראי ומנווט את הכול?

זה חוויה מרגשת ומפחידה. סוף סוף זה קורה, ואין לך מושג מה אתה הולך לעשות. במקרה שלי, לא היה לי אפילו מושג מה אומרים, ומי אומר מה. פוקוס, רץ, אקשן... אלא היו מילים שממש לא הכרתי. הכל למדנו תוך כדי, ואין בעיניי דרך טובה יותר. אבל זה עוצמתי מאוד.

לפני שמתחילים צילומים, תמיד יהיה מישהו שיגיד לך שלא משנה מה קורה, אתה חייב להיראות כאילו אתה יודע הכול, בלי ספקות. בפועל, בימוי הוא גם סוג של משחק, אבל מול הצוות.

אבל די מהר, כמו בכל חוויה אנושית, אתה לומד את האנשים והם לומדים אותך. אנשי קולנוע בארץ הם אנשים מלאי תשוקה, שנותנים הכול לכל סרט שהם עושים. ברגע שאתה מבין שאתה לא לבד, אלא חלק מצוות נחוש שמנסה לעזור לך להצליח, הכול מתחיל לזרום.

עמנואל נקשצילום: אוהד רומנו

איך זה היה לראות את החומרים בחדר העריכה?

מרגש ומפחיד. אין כבר דרך חזרה. אתה חייב לעשות את הסרט ממה שיש לך מול העיניים. אתה רואה בו־זמנית את כל הדברים שהיית עושה אחרת, כותב אחרת, מביים אחרת, אבל גם את כל הרגעים הקסומים, ההימורים שיצאו נכונים, ההחלטות שכולם פקפקו בהן אבל אתה ידעת שהן נכונות.

ואז מתחיל תהליך ארוך, לפעמים כואב, של להוציא את הגרסה הכי טובה שאפשר מתוך מה שצילמת.
סינמה שו"ת 12: ערן ריקליס על מסע של 50 שנה בקולנוע

איך הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

זה קשה. אתה מציג את "התינוק" הראשון שלך, ומצפה מהקהל להיות מרוכז. כל רעש קטן מרגיש כמו אסון. כל מי שקם לשירותים, אתה רוצה לצעוק עליו. אתה משוכנע שהכול נהרס ושאף אחד לא יבין את הסרט.

אבל אז אתה שם לב שהקהל מגיב בדיוק איפה שקיווית, וגם במקומות שלא דמיינת. הם צוחקים, מתרגשים, ואתה מתחיל להירגע ולהנות מהסרט יחד איתם.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך?

הדבר שהכי ריגש אותי קרה כחמש שנים אחרי. עבדתי אז על הסרט השני שלי, "כידון", ולירון לבו התקשר אליי. לירון היה אחד השחקנים הראשיים ב"חומר למחשבה". הוא שמע שאני עובד על סרט חדש ושאל למה לא פניתי אליו. מבחינתי, לירון הוא שחקן ראשי או כלום — ולא רציתי להציע לו תפקיד קטן.

אחרי השיחה קפצתי לבקר אותו בדרום תל אביב. הגעתי לדירה שהייתה מאוד מינימליסטית, מעט רהיטים, קירות ריקים, שום דבר על הקירות, חוץ מעל קיר אחד, הפוסטר של "חומר למחשבה". זה ריגש אותי מאוד.

איזה דבר אישי ניסית להעביר דרך הסרט?

בזמן העבודה על הסרט, כשהייתי עדיין עולה יחסית חדש (עליתי מצרפת כשש שנים לפני כתיבת הסרט), רציתי להעביר את היופי והחופש שגיליתי בצעירים הישראלים. ראיתי בפרויקט הזה דרך להראות לעולם את כל מה שאני מצאתי כאן, את היפה, המיוחד, החופשי והפרוע.

אבל בדיעבד, אני חושב שכמו כל הדמויות בסרט, בעיקר שמתי בו את החיפוש עצמי האישי שלי.
נדב לפיד: "'כן' זה לא סרט על הטירוף. זה הטירוף"

איך הסרט הראשון שינה אותך כבמאי?

קשה לדבר על "שינוי", כי לפני הסרט לא הייתי לא תסריטאי ולא במאי. לא היה לי מושג. בחיים לא ישבתי בשיעור קולנוע, ולא הייתי בסט צילומים. זה מטורף, ואני לא ממליץ לאף אחד לעשות את זה ככה, אבל זו גם החוויה הכי עוצמתית שיש.

הסרט הזה פשוט עשה אותי במאי.