הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי: ערן ב.י על "אם וכאשר"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט הראשון שלי הוא 'אם וכאשר', והוא למען האמת היצירה הכי אוטוביוגרפית שלי. כאילו אני מתבדח כזה שבסרט עצמו יש אולי שלוש סצנות שהמצאתי, כל השאר זה תיעוד של דברים שקרו לי באמת. זה בעצם סיפור אהבה שקרה לי מיד אחרי הגירושים שלי. ולמען האמת אפילו השם של הסרט, 'אם וכאשר', נוצר מתוך טקסט שבאמת נכתב על ידי אותה בחורה שסיפור האהבה היה איתה. והטקסט שמופיע בסרט הוא ממש ציטוט מלא של המכתב שהיא כתבה לי. אומנם זה לא הייתה הקלטת וידאו כמו שזה מופיע בסרט, אבל זה כן ממש מכתב שהיא כתבה לי, כולל המשפט שקובע את הסרט 'אם וכאשר תהיה פנוי ואני אהיה פנויה, אז ניפגש ונהיה'.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

את התסריט עצמו דרך אגב כתבתי ממש בסוף שבוע, כאילו ממש ביומיים, בפרץ כזה של כתיבה. וככה בעצם נוצר התסריט הזה.

הרבה זמן הסתובבתי איתו, כאילו לא עשיתי איתו כלום, ואז יצא לי לעשות במסגרת סרט אחר שכתבתי שנקרא 'כיפה אדומה', מי שהפיק אותו בפועל זה עמית ערן, שלימים הפך להיות מפיק, גם חבר וגם מפיק שעשיתי איתו הרבה מאוד פרויקטים. אז בקיצור, 'כיפה אדומה' זה היה המקום שבו נפגשנו. ואז הוא אמר לי 'תגיד, יש לך אולי עוד איזה תסריט?' ואז אמרתי לו 'כן, יש לי תסריט שאני מת לעשות אותו, וזה'. הוא אמר לי 'אז אוקיי, תשלח לי את התסריט'. הוא קרא אותו ואז אמר 'תשמע, זה תסריט קטן, שאנחנו יכולים לעשות אותו בלי קרנות, בלי אף אחד, אז יאללה בוא נעשה את הסרט הזה'. וככה בעצם יצאנו לעשות את הסרט.
סינמה שו"ת פרק 30: שלום הגר – היוצר של 'שישו ושמחו'

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

אז כמו שאמרתי, נפגשתי עם עמית כשהוא הפיק את 'כיפה אדומה' שזה תסריט שאני כתבתי וארנון צדוק ביים. ואז הוא קרא את התסריט ואמר לי 'תשמע, בוא לא נחכה לקרנות, לא נגיש, יאללה בוא נשים, כל אחד מאיתנו נשים סכום, ונרים את הסרט הזה'. ובעצם זו הייתה הפקה עצמאית שיצאנו לדרך, ופשוט עשינו אותה. למען האמת זאת הייתה אחת ההפקות אולי הכי כיפיות שלי, כי בעצם לא חיכיתי לאף אחד, לא הייתי צריך כאילו לחכות לקרן או לזה, פשוט עשינו את זה ככה כמו בהוליווד סטייל, רק בהפקת גרילה כמובן. פשוט צילמנו את הסרט הזה עם כסף שלנו ומאוד נהנינו מזה. חשוב להבין שזאת הייתה הפקה מאד ביתית ודי סטודנטילית. צילם את הסרט להב לוי שהיה אז לדעתי בן 23 והביא את החברה המופלאה שלו אור אבוחצירה שבסוף גם ערכה את הסרט.

איך היה לעבוד עם השחקנים ולראות אותם מקימים לתחייה דמויות שכתבת?

זה סרט כזה קטן וקאמרי, אבל היו לי שלושה ליהוקים שממש היו מאתגרים. קודם כל, בעצם הדמות המרכזית, נמרוד, הגיבור, הוא אני. וזה סיפור אוטוביוגרפי. אז לבחור מי ישחק אותי ככה ביותר צעיר, זה היה כמובן אתגר. למזלי הגדול נדב נייטס הסכים לשחק את התפקיד הזה. נדב הוא הרבה יותר מקסים ממני, אגב, וגם נראה יותר טוב לדעתי, אבל הוא הצליח לשחק בצורה מאוד מרגשת אותי, כצעיר בעשור בערך, וזה היה אתגר אחד.

האתגר השני היה למצוא מישהי שבעצם דמות גל, שמבוססת כמו שאמרתי על מישהי אמיתית. וכאן היה לי אתגר גם להיות נאמן למקור, שזה לא היה כזה קשה כי היא בחורה מקסימה ומהממת ויפה, וגם להביא מישהי שבאמת תצליח לרגש. ולשמחתי הגדולה מעיין אשכנזי עשתה את התפקיד הזה בצורה נהדרת.

עוד שני אתגרים בעצם, זה היה א', הבת של הגיבור, סגול, שמבוססת על הבת שלי. אז למצוא מישהי שכאילו הבת שלי מדהימה אז למצוא מישהי שכמוה, זה גם היה אתגר. אבל מצאנו ילדה מהממת וגם שחקנית מאוד מוכשרת בשם דריה פורמן. היה לי עוד, בוא נגיד, הדמות של שריקי, שזה גם היה אתגר, כי הוא דמות לדעתי אחת הדמויות הכי טובות שכתבתי עד עכשיו, אז לשמחתי בן פרי עשה אותו מופת. רוצה לציין גם את קארין סרויה הנפלאה והמרגשת ואת חברי הטוב יוני זיכהולץ בתפקיד המחליף הדוש (במציאות הוא גבר שווה ביותר). יוני לא רק שיחק בסרט אלא גם תרם את הדירה שלו לצילומים.

ועוד דבר אחד שהוא כביכול איזה דמות קטנה, אבל נתנה לי הזדמנות לדעתי חד פעמית ושאני מאוד מוקיר אותה, לעבוד עם רמה מסינגר זכרונה לברכה בתפקידה הקולנועי האחרון. שחקנית מדהימה, אישה מהממת, באמת זה היה ממש זכות גדולה לעבוד איתה.

איך זה היה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך ואתה אחראי, אתה מנווט את כל זה, מה התחושה?

רוב האנשים מגיעים לעשות את הסרט הראשון שלהם באמת כשהם או סיימו לימודים, או אני לא יודע מה, כאילו, בתור חבר'ה די צעירים בתחילת הקריירה. אני בעצם הגעתי לבימוי הסרט הראשון שלי, כתסריטאי מאוד ותיק, וכמפיק כבר די ותיק. כבר הייתי מנהל חטיבת הפקות גדולה, ועבדתי בתפקידים בכירים בקשת ובחברות הפקה. אז לכן התחושה שאני אחראי ואני הבוס, זה כבר לא היה משהו חדש.

אבל במיוחד בסרט הזה, שהוא סרט מאוד מאוד אוטוביוגרפי, ידעתי שאני לא יכול לתת אותו לביים לאף אחד אחר, כי כבר כתבתי בנקודה הזאת, כתבתי כבר כמה וכמה תסריטים שנתתי לאנשים אחרים לביים. את 'אם וכאשר' לא יכולתי לתת לאף אחד אחר לביים כי זה סיפור מאד שלי. ואני זוכר את עצמי, מתרגש מאוד כשאני יוצא מהצילומים, דרך אגב זה הכל היה כזה מאוד קטן, אז אני גם עשיתי את הגיבוי של הפרויקט. אז אני זה שנסעתי עם הכרטיסים של הסרט מהצילומים. ואני זוכר שממש אני כזה נוסע, וממש חושש שיקרה לי משהו בדרך, שתהיה איזה תאונה וזה, לא שאני חושש שיקרה לי משהו, אלא אני פוחד שיקרה משהו לכרטיסים והחומרים היפים שצילמנו ילכו לאיבוד. וזאת הייתה תחושה מאוד מרגשת.

ערן ב.יצילום: להב לוי

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

שוב, מאוד מרגש. כולם יודעים שסרט בסופו של דבר עושים אותו שלוש פעמים. פעם אחת בכתיבה, פעם אחת בצילומים ובסופו של דבר הפעם הסופית והאמיתית זה בחדר עריכה. אז לראות את הסצנות, מטבע הדברים יש דברים שעבדו יותר טוב, יש דברים שעבדו פחות טוב, אבל זה היה סרט ששוב, זה היה מבחינתי שחזור של סיפור אהבה מאוד מרגש ויפה בחיי, ולראות את זה שוב קם לתחייה בחדר עריכה זה היה מקסים.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

'אם וכאשר' היה פרויקט שנתמך על ידי קהל. כלומר חלק ממנו קיבלנו כסף מפרויקט הדסטארט שעשינו, ולכן ההקרנה הראשונה הייתה בעצם לקהל התומכים. אז מעבר לכל האנשים החברים, משפחה כאילו, כל החברים שבאו לראות את הסרט לראשונה, היו שם גם הרבה מאוד אנשים שבעצם ליוו אותי ותמכו בדרך. זה היה מאוד מרגש לראות את זה, מאוד התרגשתי כשעליתי על הבמה והזמנתי את כולם.

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

מטבע הדברים, אותה בחורה שעליה נכתב הסרט והגיעה להקרנת הפרימיירה, ניגשה אליי בסוף ואמרה לי 'תודה רבה על המתנה הגדולה הזאת שנתת לי'. לא יודע אם זה הפתיע אותי, אבל זה הייתה הביקורת הכי מרגשת.
נדב לפיד: "'כן' זה לא סרט על הטירוף. זה הטירוף"

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

הסרט הזה, אני חושב שהוא די כתב את עצמו. אז לא הייתה לי איזה תמה או אג'נדה פרטית כאילו, זה היה סיפור אהבה מאוד יפה, שקרה לי מיד אחרי הגירושים שלי. ובעצם, כמו שמתואר בסרט, בגלל שהחיים שלי עוד היו מפורקים לגמרי, והבת שלי עוד לא הבינה בכלל שההורים שלה נפרדו, אז סיפור האהבה הזה לא יכל לקרות. והוא אכן לא קרה. אני ואותה בחורה כל אחד המשיך למערכת יחסים אחרת. אז הסרט הזה היה מבחינתי סוג של מציאות אלטרנטיבית שבו הסיפור הזה כן בסוף קרה. ואולי זאת היכולת האמיתית של האומנות, לאפשר לנו היוצרים גם לחיות מציאויות אלטרנטיביות שלא קורות בחיים שלנו. אולי זה בעצם הדבר שניסיתי לעשות דרך הסרט הזה. וחוץ מזה יש בסרט ציטוט שמבחינתי הוא הציטוט היחידי שאני רוצה שיזכרו מכל מה שכתבתי:

"הנח לעבר במקום בו הוא מונח, מאחוריך

הזמן מתקן הכל כידוע, חוץ מחיים שהוחמצו בהרהורי חרטה"

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאי?

קודם כל, הוא הפך אותי לבמאי. כי לפני זה הייתי רק תסריטאי. והוא הפך אותי לבמאי ותסריטאי, ושני דברים שגיליתי בתהליך של הסרט הזה, אחד, זה שאני מאוד אוהב לביים וזה מאוד כיף לביים. ושאני עדיין כותב תסריטים להרבה מאוד ז'אנרים. אבל אני מאוד מאוד אוהב לספר סיפורי אהבה. וכמספר סיפורים, כקולנוען של סיפורי אהבה בשונה מז'אנרים אחרים, אני יודע לביים את זה טוב, ומאז כל פעם שכתבתי סיפור רומנטי, אני גם זה שביימתי אותו.