הסרט הראשון שלי – שרי אזולאי תורג'מן על "עד שתחזור"

"הסרט הראשון שלי – גרסת הבמאי" הוא פרויקט קולנועי של סרוגים בה נראיין בכל פעם במאי על הרגע שבו החלום הופך למעשה. מאחורי כל סרט ישראלי עומדים במאים ובמאיות שהעזו לצעוד את הצעד הראשון – וכאן הם משתפים בכנות על המסע הזה, על התשוקה, ועל המחיר שכרוך בהגשמת חלום.

ספרי לי קצת על הסרט הראשון שלך - על מה הוא ואיך הוא נולד?

הסרט "עד שתחזור" עוקב אחרי מאיה, נערה בת 16 שבורחת מביתה בחיפה ועולה על סירת מפרש אל הים הפתוח. ככל שהעלילה מתקדמת, מתברר כי לבריחה הזו יש מטרה, והמסע החיצוני הופך למסע פנימי אינטימי ועמוק. הים בסרט אינו מתפקד כתפאורה או כאיום כפי שלרוב הוא מוצג בקולנוע, אלא כעולם חי עם חוקיות משלו - כזה שמושך אליו אנשים שמוכנים להיכנס לאי־ודאות. החיבור שלי לעולם הזה הוא אישי מאוד; גדלתי עם אבא רב־חובל, וילדותי עברה בין ספינות לנמלים. רציתי להביא למסך את החוויה כפי שאני מכירה אותה מבפנים, רציתי שהצופים ירגישו את המלח על הלחיים, את הרוח על הפנים ואת הקיום האנושי מול המרחב האינסופי.

כמה זמן לקח לך לכתוב את התסריט הראשון?

הדימוי הראשון של הסרט היה של מאיה מטפסת על גדר המרינה, קופצת לצד השני ועולה על סירה. הלכתי עם הדימוי הזה בראש במשך כמה חודשים. הדמות הזו סקרנה אותי, ורציתי ללכת אחריה בתוך עולם מאתגר וגברי לרוב של אנשי הים. ברגע שהרגשתי שהרעיון התבשל ומוכן להיכתב, התיישבתי מול המחשב, ומשם התהליך זרם במהירות: תוך כמה ימים נכתב סינופסיס מלא, ובתוך כחודש כבר היה לי תסריט שלם. מטבע הדברים הגיעו בהמשך דראפטים ושכתובים נוספים, אך השלד והמהות של הסרט נשארו נאמנים מאוד לאותו דראפט ראשון.
יובל יפת: "הצלחתי להגיד לא לפאודה, כי הייתי עסוק ביהלומים"

יש לך את התסריט ביד, איך יצאת לדרך?

יצאתי לדרך עם תסריט ביד ומפיק בעל חיבור לעולם הים שקרא והתלהב, אך לאחר תקופה קצרה הבנו שמחויבויותיו הקודמות בחו"ל לא יאפשרו לו להמשיך, ונפרדנו. לאחר מכן פניתי למפיק רונן מכליס בלזם; נוצר בינינו קליק מיידי, אישי ואמנותי, ומשם יצאנו לדרך משותפת. בהמשך הצטרפו לפרויקט גם דודי זילבר ומשה אדרי שפרגנו ותמכו מאוד בפרויקט, וזכינו לתמיכה מקרן רבינוביץ'. התכנון המקורי היה לצלם את הסרט כקו-פרודוקציה עם מפיקים יווניים שאהבו את הפרויקט - רוב הצילומים היו אמורים לקרות ביוון, אך הקורונה טרפה את הקלפים ושינתה את התוכניות. בסגר הראשון עמדנו בפני צומת דרכים: האם להמתין בחוסר ודאות עד שהמצב יתבהר או לצאת לצילומים בארץ עם צוות ישראלי? בחרנו לצאת לדרך והצלחנו להרים את ההפקה כנגד כל הסיכויים.

איך היה לעבוד עם שחקנים ולראות אותם מקימות לתחייה דמויות שכתבת?

אין דבר מרגש יותר מלראות דמויות שכתבת שהופכות לאנושיות. הליהוק המאתגר ביותר היה של מאיה. היה לי חשוב ללהק נערה בגיל האמיתי של הדמות - מישהי שאפשר להאמין לה שהיא מסוגלת להפליג לבדה על סירת מפרש קטנה. חיפשתי מישהי עם נוכחות כריזמטית, ששפת הגוף שלה אמינה על סירה - מישהי שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. המלהקת חמוטל זרם קסטל מצאה את הלל ינאי־שני הנדירה, בצופי ים יפו. מהרגע הראשון היה ברור שהיא תגלית ושיש בה כל מה שצריך לדמותה של מאיה. עשינו אודישנים נוספים לנערות אחרות אבל הלל כבשה אותי. למרות החשש מכך שהיא נון־אקטורית ושכל הסרט מונח על כתפיה, ידעתי שהיא תביא משהו ייחודי, רק שלה, שלא ניתן ללמד.

הליהוק של המשפחה היה תהליך מרגש. רציתי משפחה של אשכנזים ומזרחים על המסך, כפי שאני מכירה מהבית. אף על פי שבסרט אין סצנה אחת שכולם ביחד, היה לי חשוב שירגישו את החיבור החזק בין כל בני המשפחה. עדי גילת כאמא לביאה היא שילוב נדיר של כוח ורגישות , מוריס כהן הוא הבחירה הטבעית שלי לאב שיש בו סמכות וכריזמה ועבורו אתה חוצה את הים, ואופק פסח המגלם את אחיה של מאיה, הביא נוכחות מתפוצצת על המסך אפילו שזה היה הסרט הראשון שלו בקולנוע.

אחת ההפתעות הטובות בליהוק הייתה הבחירה בדניאל ליטמן כימאי יווני. כאמור, במקור הסרט היה אמור להצטלם ביוון עם שחקנים יוונים, אבל בגלל הקורונה, נאלצנו בזמן קצר ללהק מחדש בארץ. דניאל נכנס לתפקיד בצורה יוצאת דופן - הוא התאמן על הסירה, למד יוונית והביא אמינות כזו שבחלק מההקרנות של הסרט בארץ לא מזהים אותו ובחו"ל חשבו שהוא יווני.

איך זה להגיע לסט ולהבין שזה הסט של הסרט שלך, את אחראית, את מנווטת את כל זה? מה התחושה?

תמיד הרגשתי בבית על סטים, זה המקום בו הקסם קורה, והסט של "עד שתחזור" הוכיח לי את זה במיוחד, על אף שהיה מאתגר מאוד. צילמנו את הסרט ב־16 ימי צילום בלבד, רובם בים, ובתקופת הקורונה. שני סגרים עצרו את הצילומים והכניסו אותנו לאי וודאות גדולה בין לבין. התעקשתי לצלם על סירת מפרש קטנה - כ־12 מטר - כדי לשמור על ריאליזם ואותנטיות והמשמעות הייתה שרק צוות מצומצם מאוד יכול להיות נוכח בצילומים. כולנו היינו צריכים לאלתר ולהתאים את עצמנו לסיטואציה.

הים כעולם המרכזי של הסרט הוא לוקיישן בלתי ניתן לשליטה והכי לא צפוי שיש - הים של היום שונה מהים של אתמול. היו ימים שהגענו למרינה וגילינו שאי אפשר להפליג כי הגלים גבוהים מדי או שהרוח חזקה מדי. זה דרש מאיתנו יצירתיות וגמישות יומיומית. העוזר במאי הראשון, עמנואל שכטר, כבר היה מתבדח תוך כדי שהוא מכין מספר אופציות לצילום עבור כל יום. הצלם עידן ששון נאלץ להיות יצירתי במיוחד כדי לצלם מבלי שאף אחד מהצוות אינו נראה בהם. הצוות כולו מצא פתרונות תוך כדי תנועה - החל מבעיות טכניות ועד עבודה בתנאים פיזיים לא פשוטים כמו מחלת ים.

בתוך כל זה, הרגשתי קצת כמו רב חובל - הגעתי לסט כשאני מוכנה ובשליטה מלאה על מה אני בדיוק רוצה לצלם, אבל יודעת שאני נדרשת להתאים את עצמי לתנאים בלתי צפויים ולהגיב בזמן אמת. העבודה על הסט הייתה אינטנסיבית, פיזית ומאוד מוגבלת - היו מעט מאוד טייקים והתקשורת עם השחקנים היתה לעיתים בלתי אפשרית, בגלל התנאים. הבנתי שאני יכולה להביא את המקסימום שלי אבל כל השאר אינו תלוי בי. ולמרות הכול, הייתה תחושה כמעט של אופוריה, הצוות נתן את כולו והייתה אנרגיה מאוד מיוחדת בצילומים - שילוב של אתגר פיזי וחוויה אנושית עמוקה ולב פועם חזק.

איך זה היה לראות את החומרים בחדר עריכה?

העריכה היא תמיד השלב הכי מפתיע - לא משנה מה חווית בסט, כשאתה מגיע לחדר העריכה אתה מגלה שהסרט הוא לא בדיוק מה שחשבת שהוא. יש לו קצב, נשימה וחוקיות משלו וצריך לגלות את כל זה מחדש. בסרט הזה, התהליך היה מורכב במיוחד. מדובר בסרט עם מעט דיאלוגים, הגיבורה מסתירה סוד ולכן בעיקר פועלת. רק בהדרגה נחשף הסיפור השלם. כל זה דרש עבודה מאוד מדויקת על חשיפת פרטי הסיפור ובחירה בין העיקר לתפל. יחד עם העורכת שירה הוכמן, בנינו את השכבות של הסרט – מה גלוי לעין ומה מסתתר מתחת לפני השטח. כמו בים. ככה הבנתי מה הסרט הזה באמת רוצה להיות. זו הסיבה גם שיש אנשים שצופים בו פעמיים – כי הם מגלים עוד רבדים בו.

היה לי גם חשוב מאוד שהפסקול יהיה חוויה חושית ואותנטית. עם מעצב הסאונד שחף ווגשל עבדנו על כל פרט קטן, מהרוח במפרש ועד הצליל של החבל שנמתח במזח. המוזיקה, שיצרה ספיר מתתיהו, הולחנה כך שתישאר מאופקת וייחודית אבל גם תעורר רגש במקומות הנכונים. והצבעוניות של הסרט שאחראים לה, יאיר נחשון ובועז ינקלביץ', משקפים את מגוון הצבעים הטבעיים אבל גם יוצרים אחדות. בסופו של דבר, חדר העריכה הוא המקום שבו הסרט נולד מחדש - כפי שהוא באמת.

איך זה הרגיש להראות את הסרט לראשונה לקהל?

ההפצה של הסרט קרתה בתקופת פוסט־קורונה, זמן מורכב מאוד לקולנוע בכל העולם - הקהל חזר לאט לאולמות, ופסטיבלים היו מוצפים בסרטים. לכן זה היה רגע משמעותי במיוחד עבורי, כשהסרט התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל וורשה היוקרתי. הפרמיירה שם הייתה חוויה יוצאת דופן. להגיע עם סרט ישראלי שמתרחש בים, דווקא לעיר כמו ורשה, ולראות איך הקהל נרגש ומתמסר למסע - זו הייתה תחושה מאוד חזקה ומרגשת. החשיפה של הסרט מול קהל היממה אותי במשך כמה ימים. הוא השאיר חותם משמעותי על הצופים והתגובות והשיחות אחרי ההקרנה, רק חיזקו את התחושה שהסרט גדול מסך החלקים שלו.

שרי אזולאי תורג'מןצילום: סלי בן אריה

מה הביקורת או התגובה שהכי הפתיעה אותך על הסרט?

מאוד התרגשתי שהסרט אוניברסלי אף על פי שהוא כל כך אישי ואינטימי. באחת ההקרנות בפסטיבל וורשה ניגש אליי ילד בן 11 שהגיע עם אביו. הוא היה מאוד נרגש מהסרט, והאב עמד לידו עם דמעות בעיניים וניסה להסביר לי באנגלית מה הילד חווה. זה היה רגע מפתיע עבורי - לא חשבתי עד כמה הסרט יפעל על ילדים, ועוד יותר מזה, על החיבור שהוא יוצא בינם לבין ההורים שלהם. מאז ראיתי שהתגובה הזו חזרה על עצמה בעוד הרבה הקרנות - הורים וילדים – בכל הגילאים - שחווים את הסרט יחד, ואז מדברים איתי עליו אחר כך. יש אנשים שכתבו לי שבזכות הסרט הם שוחחו עם הילדים שלהם על נושאים שהם לא ידעו איך לפתוח. הבנתי שהסרט ממשיך להדהד ולחיות גם אחרי ההקרנה שלו ומייצר חוויה עוצמתית ומשותפת.
אמיר מן: "להיכנס לפאודה זה להיכנס למכונית שכבר נוסעת"

איזה דבר אישי או חוויה שלך ניסית להעביר דרך הסרט הזה?

בסרט, מאיה יוצאת למסע כדי להגיע לאבא שלה, שנמצא רחוק ממנה פיזית, אבל מאוד נוכח בתוכה. האהבה הזו, לאדם שלא נמצא בהכרח פיזית לידך אבל קיים בלב שלך - הייתה נקודת המוצא האישית שלי לכתיבת התסריט. עניין אותי לבחון עד כמה אהבה של נערה לאבא שלה, יכולה להניע אותה לפעול, עד לאן היא יכולה לקחת אותה, ואיפה עובר הגבול עובר בין כוח שמחזק אותה לבין כוח שמסוכן לה. יש משפט שאומר "רחוק מהעין, רחוק מהלב" - והסרט, במובן מסוים, מבקש לאתגר אותו. האם, לעיתים, האהבה חזקה מספיק, כדי להתקיים על אף ההיעדרות של אחד האנשים.

איך הסרט הראשון הזה שינה אותך כבמאית?

הסרט הראשון שלי הראה לי שאני יכולה להגשים את החזון שלי אף על פי התנאים המאוד מורכבים. תהליך היצירה היה קשה אבל קסום בזכות הצוות המדהים שעבד איתי והלב הענק שכולם הביאו. הסרט חידד לי את הקול האומנותי שלי ודרש ממני להישאר נאמנה לעצמי ללא תנאי. וגם, הוא פתח לי את התיאבון, כבר תוך כדי העבודה עליו, התחלתי לכתוב את הסרט הבא.