מראשית ימיה של הציונות, היה ברור כי אחדות האומה הינה חלק אינהרנטי מתהליך הגאולה הלאומי. יחד עם זאת, עלתה השאלה באותם הזמנים בקרב האדוקים, האם אכן רשאים אנו לתת ידינו לאחדות שכזו עם מי שאינם שומרי תורה ומצוות? האם רשאים אנו ובנינו להסתכן חלילה במשמעות השילוב הזו?

מימי הבעל שם טוב העמידה החסידות שלש אהבות בהן יהודי מתקרב אל אלוקיו – אהבת תורה, אהבת המקום ואהבת ישראל. אהבה זו היתה אהבה לכל יהודי ויהודי באשר הוא שם, אלא שאהבה זו הייתה אהבת יחידים. הייתה זו אהבה של יהודי עם יהודי, פרט עם פרט.

בדרך של איחוד והבנה הדדית והשפעה בדרכי שלום

אלא שהציונות העמידה למבחן ביתר שאת את מקומה של האומה ככלל באהבת ישראל. אדמו"רי בית רוז'ין אשר הלכו בדרך החסידות הציונית ביקשו לתת מענה לאתגר זה כדרכה של תורה.

רבי ישעיהו שפירא, המכונה "האדמו"ר החלוץ",  יחד עם היותו ממשיך דרך אבותיו היה ממנהיגי הפועל המזרחי, וכך כתב לימים –

"אחדות ישראל היא אחד מיסודי היסודות של דת ישראל ותורתו… ואחדות זו אמורה, לא רק כלפי הצדיקים שבישראל, כי אם כלפי עם ישראל כולו, לכל גווניו ושדרותיו… תורת הפירוד היא תורה שנמצא בה פסול, תורה שחסרים ממנה רוב אותיותיה".

לא היתה זו רק תיאוריה בעלמא, היה לכך היבט פוליטי ממשי עליו האריך והסביר רבי ישעיהו כשהוא בוחן את שתי תפיסות העולם של מפלגת אגודת ישראל מחד והמזרחי אליה היה קשור, מאידך –

"אחת היא דרכה של "אגודת ישראל". היא אינה ניגשת לעניין מנקודת השקפה כלל ישראלית שחלק גדול ממנה פרש מדרכי חיים, אלא מה לעשות כדי לקיים קיבוץ של שלומי אמוני ישראל ולשמור עליו שלא ייפול ברשתם של הבלתי דתיים. שאלה זו פתרונה השלם הוא בפירוד… אולם מי שניגש לפתרון השאלה מנקודת השקפה כלל ישראלית… הוא אינו יכול למצוא סיפוק בפתרון של פירוד, ומוכרח לבוא לידי אותן ההנחות ולידי אותן הדרכים של "המזרחי". כלומר: בדרך של איחוד והבנה הדדית והשפעה בדרכי שלום".

אף רבי יעקב מהוסיאטין תל אביב אשר כיהן באדמו"רות בראשיתה ימיה של המדינה, וראה בה "אתחלתא דגאולה" (כפי שסבר חמיו האדמו"ר הקודם) עסק רבות בשאלה כבדה זו. רבי יעקב עודד שוב ושוב את האחדות הגמורה בין חלקי העם המפורדים –

"הפירוד היה סבת הגלות, והשלום והאחדות הוא התיקון. והאחדות השלימה בישראל תתכן רק ע"י קבלת עול מלכות שמים".

ובמקום אחר, ממשיך הוא ודורש –

"ישנם קיצונים הדורשים את הפרוד הגמור. אלה היו מוותרים בשבילו אפילו על המדינה היהודית. כי המדינה בהכרח מקשרת את כל חלקי האומה לחטיבה אחת אולם אין דרך זה המלך! מובן שהתחברות ידידותית אסורה, זה נופל תחת "בהתחברך עם אחזיהו", אבל להפסיק גם אותו הקשר המהווה צורך מוחלט, חיוני לטובת האומה – אין זה, כאמור דרך המלך".

השלום והאחדות

בשנת תרע"ד, 1914 פרסם רבי חיים מאיר, הרבי מדרוהוביטש, קונטרס בשם 'השלום והאחדות', ובו ליקוט נרחב ממאמרי חז"ל, "בדבר גודל מעלת השלום והאחדות וזכותא דישראל". המניע לכתיבת הקונטרס הוא בראותו "רבים המערערים במנוד ראש על אחדות בכלל … בוודאי מוטב הוא הפירוד לפי דעתם" דעת הרבי לא הייתה נוחה מכך –

"אם ייפול איזה ספק ושאלה, לא ימהר גם רב גם נשיא בישראל להוציא דינה על פי איזה מימרא הערוכה על דל שפתיו, אלא יעמיק חקר בהלכה להוציא הדין על בוריו… שלום ואחדות שהוא גדול מכל עשה ועשה, כאשר חכמינו ז"ל יגידו בדברי קודשם שנביא בזה, על אחת כמה וכמה שאין למהר ולפסוק הלכה זו על פי איזה מימרא לפי הבנה שטחית בלי עיון בהלכה זו".

הקבוצות בעם ישראל הם כאברים בגוף האדם. אף שיהא זה האבר החשוב ביותר, כשהוא לעצמו בלעדי הגוף כולו אינו כלום. כך בנמשל הוא עם ישראל –

"תכנית האומה הישראלית וייחוסה אל כל יחיד ויחיד ואל כל קבוץ וקבוץ שהיא מצטרפת מהם. כל אחד מהם כשהוא לעצמו לית ליה מגרמיה כלום, ואין לו שום חיות כי אם על ידי הקישור שיש לו עם כלל האומה, ואין כאן שלימות אלא כשכל היחידים הפרטים והקבוצים האחדים מתאחדים ומתחברים לגוף שלם ומצטרפים לעצם אחד שכנסת ישראל יקרא".

נדמה כי בימינו אנו, במציאות הפוליטית והחברתית השסועה, אנו זקוקים ביתר שאת וביתר עז לסגל לעצמינו מבט אוהב ומפוקח, הרואה את שלמות האומה במלא תפארתה. אהבת ישראל איננה מותרות עבורנו. אהבת ישראל המובנה הלאומי חיונית עבורנו כאומה השבה אל מולדתה ומתלכדת לה בתצרף מיוחד של יחד וייעוד, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו".

==

הרב נחל אלגד שוהם, הוא חוקר במכון התורני 'חי בהם', מחבר הספר 'להיות לגואל' – היסודות הציוניים בחסידות רוז'ין' בהוצאת הר ברכה.