גיא שלום אמיר

סולם המעלות בנתינת הצדקה אינו נמדד על פי כמות הכסף שניתנת לעני, אלא על פי המידה שבה הצדקה מפתחת את עולמו הפנימי ומוציאה אותו לפועל. ככל שעולים במעלות הצדקה כך העני מתרומם מן הבושה

בתוך תיאור חיים אוטופיים בפרשה ורצף הברכות להן יזכו בני ישראל, מוסיפה התורה ציווי תמוה הנוגע לעמים הסובבים את בני ישראל: "וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים…". מה פשר הציווי המוזר הזה?

נפש האדם אוהבת חידושים; השינויים מרעננים אותה כמו שהשגרה עלולה לעייף אותה. הניסיון למצוא את הפתרון בשינויים תמידיים מועד לכישלון, בדיוק כמו ששקיעה בשגרה רדומה מבריחה את האדם למקומות אחרים. אם כן, היכן מסתתר הפתרון?

הקב"ה הטביע בנפש האדם את שאיפת השלמות גם בתחומים החומריים. לכן הוא העניק לבני ישראל מיד עם צאתם ממצרים שלל רב מאוד. השלל הזה אפשר להם לצאת מעבדות לחירות, מתלותיות באנשים אחרים לעצמאות חומרית

אדם שקורא את מסעותיהם של בני ישראל פעמיים בכל יום, מסוגל למצוא בתוך נפשו מסעות דומים. הוא יכול להתחבר לנקודות האמונה כמו לנקודות המרידה

בביתו של אדם מן השורה יש חפצים רבים, כלים יקרים ופחותים ושאר מוצרי צריכה בסיסיים. באופן פשוט, זו הדירה של "התחתונים" דרכה מתנהלים החיים האנושיים. כל נטיות הנפש הללו אינם נמצאים כלל ב"דירה של העליונים"

התורה אינה מציינת את מקום קבורתו המדויק של משה רבנו, אך היא מציינת דבר אחד: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר". משה רבנו, פסגת הקדושה והמעלה הנבואית לה זכה אדם, נקבר מול מקום העבודה הזרה הנמוך בתבל

בחזונם האופטימי מאמינים המהפכנים כי יצליחו להוביל לשינוי חברתי, מדיני וכלכלי בסביבתם, ובכך לגאול את העולם מחסרונותיו. השמרנים מסתכלים על מהפכנים אלה בעין חדשנית ופסימית

התורה לא באה לספר לנו רק על העבר, אלא להפגיש את הנפש היהודית כפי מצבה נכון לקריאת פסוקים אלה, עם שאלת האתגר הערכית שבמדינה בעלת אופי כפול

חג שבועות המגיע מיד לאחר סיום ימי ספירת העומר, הוא גם יום מתן-תורה וגם תחילת עונת הבאת הביכורים. הקשר בין ספירת העומר ליום מתן-תורה הוא בעל קשר ישיר

מעלתה של העיר איננה בכך שאדם כזה או אחר נקבר בה, אלא בכך שחיים טבעיים-לאומיים התנהלו בה. חיים של אומה העולה לעיר 3 פעמים בשנה כדי לדרוש בשלומה. חיים של עם המבקש לתקן את האנושות דרך המקום שבו בחר ה'

ההתפתחות האנושית שחלה בדורות האחרונים, דווקא היא זו שמסוגלת לעורר בנו את ההבנה של הציווי "כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ". טעם האיסור אינו מפני שהקב"ה צריך קורבנות שלמים, אלא מפני שקורבן בעל מום "לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם", קרי – קורבן כזה מעיד על נפש נכה ורשלנית

דתות העולם לא הצליחו להתרומם לתפיסה האחדותית הזו בין האדם לאל. לשיטתם, האל והאדם חיים על שתי פלנטות שונות, האדם רוקד על המגרש החומרי והשפל ואילו האל מנצח על תזמורת הבריאה מלמעלה

אם מטרת התורה היא לגרום למצורע כאב, הרי שהיה יעיל יותר להשאיר את המצורע בתוך מחנה ישראל ולאסור על החברה כולה ליצור עמו קשר, לקיים איתו מסחר או ליזום כל אינטראקציה כזו או אחרת. למה בכל זאת ציוותה התורה להרחיק אותו

המסגרת המדויקת של חכמי תורה שבעל-פה, על כל פרטיה ודקדוקיה, דווקא היא שמסוגלת לתת לנו כלים נכונים לרוח הגדולה של התורה. כשזונחים את הפרטים הקטנים, הצורה הכללית המהותית משתנה ומאבדת את ערכה

"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'". מדוע הדבר נס? מפני שרק בתחילת חומש שמות נאמר: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ" והנה עתה עם שלם של עבדים מצליח להוציא מגרונו קול אחר, לא קול של כאב ואנחה – אלא שירה חדשה

האנשים של 'העולם הבא', אותם אנשי קודש השייכים למדרגה של קורבן תודה הנצחי, מסוגלים לראות את עומק הטוב שבמשבר הנוכחי. לפי הפרשה – אין זו סיסמא ערטילאית בלבד, אלא מציאות חיים

חומש ויקרא, מעבר לעיסוקו בנושא הקורבנות והמזבח, הוא עוסק בעיקר בסיפורה של הנפש האנושית, החוטאת, המועדת, הנופלת ובעיקר זו שמבקשת להתעלות מעל מוגבלויות החיים

עמלק מבקש לטעון כלפי האומות טענה פשוטה – היציאה מחוקי הטבע אליה התוודעתם לאחרונה, לא הייתה אלא אשליה, מקרה, הסתברות מדעית אפשרית

כאשר העבד מגלה דעתו שהוא רוצה להישאר עוד שנים רבות תחת ידי אדונו הוא מלמד כי לא הבין דבר וחצי דבר מאותן שנות עבדות קודמות, ובאופן כולל יותר – עבד זה לא הבין את המשמעות הפנימית של יציאת מצרים