כשזונחים את הפרטים הקטנים, המהות מאבדת את ערכה

פרשת שמיני עוסקת ביום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים. בימים אלה משה, אהרון ובניו קידשו את המשכן במשיחת שמן עליו ובהקרבת קורבנות שונים.

היום השמיני, היווה למעשה את חנוכת המשכן לתחילת עבודתו הסדירה – והיה זה יום טוב בפני עצמו. ביום זה, בו מציינים הקורבנות את שיבת השכינה, באים נדב ואביהוא בני אהרון ומקריבים לפני ה' "אש זרה" שעליה לא נצטוו. התוצאה הייתה ידועה: "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'".

בני אהרון מוסיפים "אהבה על אהבה", כלשון חז"ל. אין מטרתם לפגום בעבודת הקודש, אלא לבטא את ערגתם כלפי הקודש במעשה אישי, סובייקטיבי, מלא פנייה אישי, זאת על אף שלא קיבלו על כך ציווי. מדוע היה אחת דינם למות? מה רע כל-כך בתוספת האישית שלהם?

רשות היחיד ורשות הציבור

המאה ה-21 נותנת מקום גדול לנפש האדם, לביטוי האישי שלו, ליכולת שלו לפרסם את רעיונותיו, חוויותיו וכישוריו בכלים חברתיים רבי-תפוצה. האדם הפרטי שעד לא מזמן עיקרו היה ברשות היחיד, בעתות אלה עשוי להיות שייך לרשות הרבים הרבה יותר מהעבר. מטבע הדברים, תהליך זה מדגיש מאוד את המעמד של החוויה האישית, הרצון להיות חלק מדברים גדולים, השאיפה להוסיף את הנקודה האישית המיוחדת של הפרט בתוך החברה הגדולה.

גם בעולם הרוחני הדברים תופסים נתח משמעותי. התורה מכילה מקצועות רבים, חלקם מתמקדים בפן הרעיוני והעמוק של החיים, וחלקם בפן המעשי-הלכתי. הפן הרוחני, הגבוה, העמוק, זה שמבטא את הגדולה האישית של האדם, הבריאה וכל היש, יוצר מאליו תחושה של חיבור והזדהות. אולם הפן המעשי, המגדיר, המצמצם והתוחם את מערכת המחשבות לכלים קטנים וטכניים – דווקא הוא עשוי לגרום לאדם המודרני מחנק. המחנק עלול להוביל לשתי רעות: תפיסת הפן הרוחני בלבד וזניחת עולם המעשה. אפשרות אחרת: אחיזה בעולם הרוח והמעשה, אך הוספה עליהם בהתאם לתחושות האישיות.

עולמנו – חופש עם מסגרת

האר"י הקדוש אומר שאי אפשר להבין את חטאם של נדב ואביהוא באופן פשטני, וכלשונו: "אין לייחס להם טעות גדולה כזו שאין לייחסה לתינוק הדיוט אחד". נדב ואביהוא שייכים היו לעולמות גבוהים ועמוקים, "עלמא דאתי", עולמות כאלה שאינם מסוגלים להיות תחומים בגבולות המרחב והזמן. נשמות כאלה, אשר תיקון חטא האדם הראשון הוא מקור חיותם, ביטאו את אהבתם הגדולה דווקא בהוספה האישית, בביטוי האינטואיטיבי של נשמתם. החטא של נדב ואביהוא הוא חטא ביחס ל"עולם הזה", עולם בו המסגרת, הגבולות וההלכה מבטאים את דרך הזהב.

נדב ואביהוא הקריבו לפני ה' "אש זרה", הם רצו להעלות אפילו את הזרות והשפלות למדרגות גבוהות, אך בעולמנו הסדר והדירוג אינם ניתנים לוויתור. חז"ל אומרים ש"חכם עדיף מנביא". המסגרת המדויקת של חכמי תורה שבעל-פה, על כל פרטיה ודקדוקיה, דווקא היא שמסוגלת לתת לנו כלים נכונים לרוח הגדולה של התורה. כשזונחים את הפרטים הקטנים, הצורה הכללית המהותית משתנה ומאבדת את ערכה. בתוך המסגרת הזו מדגיש הפרט את חירותו, את עולמו ואת חוויותיו. דווקא בתוך הגדר הזו שהציבו חז"ל מתרומם הסובייקט לקרבת אלוקים אמיתית, ולא פרי מעשה ידי האדם.