הכסף הוא לא הפתרון היחיד לבעיות כלכליות
סולם המעלות בנתינת הצדקה אינו נמדד על פי כמות הכסף שניתנת לעני, אלא על פי המידה שבה הצדקה מפתחת את עולמו הפנימי ומוציאה אותו לפועל. ככל שעולים במעלות הצדקה כך העני מתרומם מן הבושה
אחת ההשפעות המרכזיות של מגיפת הקורונה באה לידי ביטוי בהיבט הכלכלי. המשק הישראלי חטף מכה קשה, כאשר בשיאו של המשבר הדיווחים הצביעו על כ-25% אבטלה, שהם יותר ממיליון ישראלים מחוסרי עבודה. יש שהצליחו לשרוד את המשבר בעזרת גב כלכלי עצמאי נוסף, ויש שהדבר לא היה בעזרם ונדרשו לקבל סיוע כלכלי חיצוני.
"המטיל בכיס יותר מכולן"
בפרשתנו, פרשת ראה, צפה ועולה סוגיית הצדקה, סוגיה שנידונה בעבר בחומש ויקרא. התורה מכווינה את האדם מישראל לא לקפוץ את ידו, אלא להעניק למי שזקוק לעזרה "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". באופן פשוט "מחסורו" של העני הוא מחסור כספי. אולם, חכמים מכוונים אותנו לנתינה גבוהה יותר: "גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס יותר מכולן" (שבת סג ע"א). כלומר, לא הענקת ממון לעני כמתנת חינם מבטאת את הצדקה הגבוהה ביותר, אלא הלוואה לעני או עשיית שותפות עמו בעסק, כלשון הרש"ר הירש: "ייעשה שותף לעסקו על ידי שישתתף במימון העסק, וזו היא המעולה שבדרכי גמילות חסדים" (דברים טו).
מה מטרת הצדקה?
בשעה שמודדים את המוסר ביחס ליכולת של האדם להקריב מעצמו לטובת הזולת, הרי שדברים אלו מעוררים תמיהה. מתנת חינם דורש רגישות גדולה מאוד, שכן יש במעשה זה מעין "חסד של אמת" – הנותן אינו מצפה לקבל תמורה בעבור נתינתו. אך הגמרא קובעת שמדרגת ההלוואה או עשיית שותפות עם העני בעסק, גבוהה פי כמה ממדרגת מתנת חינם, אף על פי שבהלוואה או בהעסקת העני הנותן איננו יוצא מופסד ואף לפעמים מרוויח. עלינו להבין – כיצד יכול להיות שמדרגת מתנת חינם נמוכה ממדרגת הלוואה או שותפות בעסק שאינן מתנות גמורות?!
נדמה כי הסוגיה ההלכתית הדנה במעלות השונות שבנתינת הצדקה אינה נשענת על יסודות כמותיים העונים לשאלה: איזו דרך תוביל את העני לכסף הרב ביותר? בדיוק בשל כך קובע רש"י ש"אין אתה מצווה להעשירו". הסוגיה ההלכתית מתחילה מתוך הכרה עמוקה מאוד של נפש האדם, היא בוחנת את התועלת המהותית שתיווצר לעני. מתוך ניתוח נפשי של מעמדו הפנימי של העני, מכריעה הגמרא ש"המטיל בכיס גדול מכולם". יש להבין, מה הוביל את חכמי ישראל לקביעה זו? מה יש במעלה זו שאין בשאר אופני הצדקה?
בטלה ושעמום – מוקש ראשי
התורה מבינה שבמקום שאין פיתוח של העצמיות שם מתחילה הירידה הרוחנית, כלשון חז"ל: "בטלה מביאה לידי זימה…בטלה מביאה לידי שעמום" (כתובות נט ע"ב). חז"ל מפארים מאוד את ה"מטיל בכיס", אדם אשר מכניס את העני לעסק קבוע ולסביבת עבודה. סביבה כזו היא סביבה יוצרת, מחדשת, סביבה של עמל. כאשר הזקוק לעזרה ספון בביתו ומקבל את מחסורו, אמנם בכך סר הפתרון הטכני-כלכלי, אך החיסרון הנפשי נותר בעינו.
מכאן ניתן להבין שסולם המעלות בנתינת הצדקה אינו נמדד על פי כמות הכסף שניתנת לעני, אלא על פי המידה שבה הצדקה מפתחת את עולמו הפנימי ומוציאה אותו לפועל. ככל שעולים במעלות הצדקה כך העני מתרומם מן הבושה, ככל שהנתינה פחות ישירה כך כישרונותיו ויכולותיו של העני מתגלים.
איך מעשירים עני?
בניגוד למבט האנושי הבוחן את הנתינה על פי הפרמטרים הכמותיים-כספיים, התורה חודרת ל"מחסורו" האמיתי של העני – המחסור הרוחני שעלול למוטט את חייו. לכן פסגת הצדקה היא דווקא כשהנותן מאפשר לעני את ההזדמנות לחיות בכוחות עצמו, לפרנס את משפחתו בכבוד, מתוך זכות ממשית בממון ולא כחסד שיש בו בושה.
העיקרון הזה עשוי לפתח בקרבנו רגישות לסובב אותנו, בייחוד בימים אלה. רגישות שמלבד הצורך להגיש עזרה כספית, עלינו לעודד ולרומם את רוחו של החלש; להביא אותו למקום של ביטחון, מקום בו הוא עצמו יהיה מקור הברכה. דאגה כזו, על ידי סיוע במציאת מקום עבודה, הדרכה והכוונה, נתינת עצה טובה ועידוד – מסוגלת להעשיר את כל מי שזקוק לכך.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו