מדינת ישראל נמצאת בנקודת רתיחה. בקשת החנינה שהגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא יצחק הרצוג אינה רק אירוע משפטי, אלא רגע של הכרעה לאומית. השר עמיחי אליהו צפוי להגיש מחר את המלצתו לבית הנשיא שתהיה כמובן בעד חנינה, זאת למרות שבחוות הדעת של מחלקת החנינות במשרד המשפטים שהוגשה לשר אליהו טענו כי הם "לא יכולים לקבוע" שלנשיא יש סמכות לחון את נתניהו ובנוסף "לא יכולים להמליץ" על החנינה.
בעוד שתומכיו ומתנגדיו של נתניהו מתבצרים בעמדותיהם, נדמה שהנשיא הרצוג עשוי לבחור בדרך שתפתיע רבים: הענקת חנינה, לא מתוך תמיכה בנתניהו או אמונה שהוא חף מפשע, אלא מתוך הכרה עמוקה בכך שהמשך המשפט, שבמקרה הטוב יסתיים באזור שנת 2030, מזיק למדינה באופן אנוש.
החוק היבש והלב הרחב: מה באמת מותר לנשיא?
כדי להבין את המהלך המסתמן, יש לצלול למהותה של סמכות החנינה בישראל. בחוק יסוד: נשיא המדינה מוזכרת הסמכות של הנשיא לחון אנשים: "לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם".
מאמר בשם "כי המתק ימתיק החסד את הדין" בכתב העת 'משפט מפתח' משנת 2019, מספק לנו הצצה למה עשוי להיות הלך המחשבה בבית הנשיא. את המאמר כתבו שלושה מחברים, אחת מהם הייתה בזמנו היועצת המשפטית לנשיא המדינה. השנייה היא מיכל צוק שפיר - כיום היועצת המשפטית לנשיא.
במאמר מצטטים פסק דין של השופט והמשנה לנשיא העליון לשעבר ניל הנדל, בו הנדל אומר כי (ההדגשות בכתבה שלי, נ.פ): "נשיא המדינה הוא בעל מעמד ייחודי. גם סמכות החנינה והקלה בעונש שהפעלתה היא סמכות ייחודית. אופיה של סמכות זו הוא ייחודי מאוד. לנשיא ניתן שיקול דעת רחב מאוד. ברצותו יחון וברצותו לא יחון, בתנאים או בלעדיהם".
חשוב להבהיר נקודה שרבים נוטים להתבלבל בה: אין בחוק דרישה להודאה באשמה כתנאי לחנינה. במאמר של ד"ר דנה בלאנדר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, היא מציינת כי "אין חוק הדורש הודאה באשמה כתנאי לחנינה. החנינה יכולה להינתן גם לאדם העומד על חפותו, והיא נועדה לאפשר מחילה, תיקון או שיקום - לא לבחון אשמה או חפות". זהו אקט של חסד, שנועד לשרת תכליות שמעבר למשפט הפלילי הנוקשה.
רוחות מ-1986: כשהאינטרס הציבורי גובר על ההליך הפלילי
למרות שהכלל המקובל הוא חנינה לאחר הרשעה, ההיסטוריה הישראלית - ובאופן סמלי, זו של אביו של הנשיא הנוכחי - מלמדת אחרת. בפרשת קו 300, הנשיא חיים הרצוג העניק חנינה לבכירי השב"כ עוד בטרם הועמדו לדין או הורשעו. כפי שנכתב ב"משפט מפתח": "פרשת קו 300 גם היא דוגמה למקרה שבו הוענקה חנינה מטעמים של הגנה על אינטרס ציבורי". בהודעתו דאז, הסביר הנשיא הרצוג האב כי עשה זאת "מתוך מטרה לסיים את מחול השדים סביב הפרשה ולמנוע פגיעה קשה נוספת בשרות הביטחון הכללי... טובת הציבור וטובת המדינה מחייבים להגן על ביטחוננו ולהציל את שירות הביטחון הכללי מן הנזק הכרוך בהמשך הפרשה".
הנשיא הנוכחי רואה לנגד עיניו מציאות דומה. המשך המשפט נתפס על ידו כ"מחול שדים" - לא בגלל שהוא מאמין שנתניהו חף מפשע ורודפים אותו, אלא בגלל שהוא רואה שהמשפט מעצים שסעים חברתיים ופוגע ביכולת התפקוד של המדינה בעתות משבר וחירום.
החריג שבחריגים: האם בג"ץ יישאר מחוץ לתמונה?
רבים תוהים האם בג"ץ יוכל לסכל מהלך כזה. התשובה העולה מן המאמר ב"משפט מפתח" היא שהביקורת השיפוטית על החלטות הנשיא היא "מצומצמת ביותר". במאמר מודגש כי "ההתערבות היא מצומצמת עד מאוד, ומהווה חריג שבחריגים". בנוסף נכתב כי: "בשל המורכבות הייחודית בהפעלת סמכות החנינה, ובשל אופיו של מוסד הנשיאות, לא ייפלא אם כן שגם הביקורת השיפוטית על החלטות חנינה, גם במקרים הנדירים שבהם הופעלה, נעשתה במשורה ובצמצום רב. לנוכח ייחודיותה של סמכות החנינה, והשונות המהותית המתקיימת בין החלטות החנינה השונות, ספק רב אם עילות הביקורת השיפוטית הקלאסיות יכולות להתאים לה". כאמור, זו דעתה של היועצת המשפטית הנוכחית לנשיא.
בית המשפט עצמו קבע בבג"ץ 706/94 (פרשת רונן) כי: "שיקולי הנשיא בהעניקו חנינה הינם שיקולי חסד ורחמים, ומסקנה נדרשת מאליה היא לא נוכל ולא יהיה זה ראוי, כי נחיל על שיקולים אלה את כללי המשפט המנהלי החלים ברגיל על החלטותיהן של שאר רשויות ממשל ומינהל".
הנשיא פועל במרחב "על-פוליטי" ו"על-משפטי". הסמכות שלו נובעת מהיותו "מבטא בעשייתו את רוח האומה, את הליבה שלה, את היסודות המשותפים שחולקים מרכיביה השונים" (משפט מפתח). לכן, הביקורת של בג"ץ על החלטה המונעת מאינטרס לאומי רחב תהיה מינימלית, אם בכלל תתקיים.
סיכום והערה לסיום
הנשיא יצחק הרצוג אינו מחפש להיטיב עם נתניהו האדם, אלא עם מדינת ישראל. הוא מבין שסמכות החנינה משמשת כ"שסתום ביטחון למערכת המשפט, מעין סמכות המסייעת לעשיית צדק (גם אם לא לאדם, אלא למדינה; נ.פ), מקום שבו מערכת המשפט אינה יכולה לעשות כן" (משפט מפתח).
במאמר מסווגים את תפקידו של מוסד החנינה לשלוש קטגוריות: חנינה כאמצעי להשגת צדק; חנינה מטעמי "חסד ורחמים"; וחנינה לשם הגנה על אינטרס ציבורי.
במצב שבו המשך משפטו של נתניהו מגביר את הקיטוב והשנאה ופוגע ביציבות הלאומית, ותוך כדי מלחמה ארוכה ורבת חזיתות, הרצוג יבחר בחנינה כאמצעי להגנה על אינטרסים ציבוריים, בהמלצת היועצת המשפטית שלו שכתבה במאמר כי "ההצדקה למתן חנינה עשויה לנבוע משיקולים החורגים מעניינו הפרטי של מבקש החנינה". הוא ייתן את החנינה כדי לנסות להציל את המדינה מהנזק של המשך ההליך המשפטי, ובכך ינסה לאחות את הקרעים בעם ולהוביל לפיוס לאומי הכרחי.
הערה עצובה לסיום: מכיוון שאנחנו חיים במדינה בה בית המשפט העליון מתייחס לעתים לחוקים כאל המלצה בלבד, גם במקרה הזה החותמת הסופית תהיה של בג"ץ, והם יפסקו כנראה לפי הלך הרוח ודעותיהם האישיות של ההרכב אותו יהנדס נשיא בית המשפט העליון, ללא קשר למה כתוב או לא כתוב בחוק.
תגובות