"הייתי אצל האדמו"ר מריבניץ בפסח, ובאחרון של פסח (שביעי של פסח) היה "טיש" מרטיט!" אמר יהודי לרבי מליובאויטש בעת מעמד "חלוקת הדולרים". "כשניגנו את ה"כאשר זכינו לסדר אותו" (הפיוט ששרים בסוף ליל הסדר) – הוא ממש בכה!". "ומה הייתה ה"נקודה" (תוכן הדברים)?", שאל הרבי. אותו יהודי התחיל לגמגם ולהזיז את היד שלו מעלה ומטה. "אין לך שום נקודות? יש לך רק דיבורים רבים (ללא תוכן)[…]" אמר לו האדמו"ר, ומיד הסביר את ה"נקודה" של הפטרת שביעי של פסח. לאחר מכן, המשיך הרבי ואמר: "ובפעם הבאה, תדאגו לקחת משם נקודה בנוגע למעשה בפועל, מה התווסף אצלכם מההתוועדות של "אחרון של פסח". אותו יהודי שמע את הדברים, והתחיל לעשות תנועות עם הידיים, בלי לומר כלום. "לעשות תנועות עם הידיים […] לא לזה הייתה הכוונה", סיים הרבי.

ביום הזיכרון, שאני מציינים היום, נערכים רבבות טקסים ברחבי הארץ. החל מטקסים בתנועות הנוער, דךר טקסים בית ספריים ועד לטקסים ברשויות והטקסים הממלכתיים.כחלק ממבנה הטקסים, נהוג להקריא בהם קטעים שונים על מהותו של היום, לספר סיפורים מרגשים ולשיר שירי זיכרון. באופן טבעי, מפיקי הטקס מעוניינים לגעת בלבבות ולרגש את הקהל סביב נושאי הטקס. אך, לעיתים זה נעצר שם, ולא ממשיך הלאה, וכך נוצר מצב ש"העיקר חסר מן הספר". למה אני מתכוון? להתרגש זה חשוב מאוד, אבל צריך להיות לכך תכלית. לאדם שמתרגש נפתח הלב, ואל הלב נכנס התוכן שריגש אותו. השאלה היא, עד כמה התוכן מהותי? עד כמה מה שנכנס ללב של השומע – משפיע עליו באופן משמעותי?

אנו נמצאים בימי ספירת העומר, בדרך אל חג מתן תורה. במעמד הר סיני מופיע הפסוק: (שמות כ, יד): "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק". רבי מנחם מנדל מקוצק אומר על כך את המשפט החריף הבא: "יכול אדם לראות, יכול הוא לנוע ולהזדעזע, ובכל זאת לעמוד מרחוק". אדם יכול להתרגש מאוד, להתלהב ממה שהוא רואה ושומע, ממה שהוא חווה בכל חושיו, אבל השאלה היא האם זה קירב אותו אל העניין. פעמים רבות שאלה זו נמדדת בטווח הארוך, כשהרגש חולף. אם משהו באמת השפיע עליי, סביר להניח שהוא יישאר אצלי גם מחר וגם בעוד שבוע. אך, אם זו הייתה התרגשות ותו לא – ממילא לא יישאר מכך שום דבר.

אז איזה תוכן מתאים להכניס? איזה תוכן יכול להשאיר רושם לטווח ארוך, לשנות אותנו? אומר הרמב"ם (הלכות אבל ד, ד): "ובונין נפש על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם". כלומר, לא בונים מצבה על קברי הצדיקים, כי דבריהם זה הזיכרון שלהם.

כשאנו באים להעלות על נס את עשרות אלפי חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, הרוגי מלכות ש"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן", רצוי שמעבר לשמיעת פרטי חייהם והאבל על לכתם, נשמע מה היה להם לומר לנו.

במערכה האחרונה התפרסמו מכתבים רבים של הרוגים ונרצחים, חלקם כתבו אותם באופן מכוון כ"צוואה", וחלקם לא. אך הצד השווה שבהם – ממכתבים אלו ניתן לשאוב כוחות הלאה. ללמוד מידות טובות, לקבל על עצמינו קבלות חיוביות. כמובן, זה יכול להיות גם סיפורים עליהם, שבהם באים לידי ביטוי ערכי חייהם. אך, בשורה התחתונה, חשוב לשים לב שאל הלב שנפתח בטקס – ייכנסו נקודות חיים של ממש, נקודות חיים שאפשר "לעבוד" איתם, לקחת אותם איתנו. כך ניקח את הזיכרון של כל הקדושים הללו מזיכרון מרגש של אבל בלבד, ל"זיכרון חי" – זיכרון שאנו שואבים ממנו כוחות חיים, להמשיך קדימה וללמוד מהם להיות אנשים טובים יותר, יהודים טובים יותר.

=======

הרב עותניאל מנצור הוא מנהל חטיבת-הביניים בישיבת "נווה הרצוג" ביישוב ניר גלים ודוקטורנט לתנ"ך באונ' בן-גוריון