היום בהיסטוריה: אניית העולים הראשונה אחרי הצהרת בלפור

לאחר הצהרת בלפור, התפתחה ציפיה גדולה, כי בתום מלחמת העולם הראשונה, יפתחו שערי הארץ שהיו סגורים ומסוגרים והמוני עולים יעלו לציון ברינה. אך תקוות לחוד ומציאות לחוד. רק כאלף עולים הצליחו לעלות ארצה בשנתיים שלאחר המלחמה.

במהלך שנת תר"פ (סוף 1919) פשטה השמועה כי אוניה גדולה בשם "רוסלאן" עושה דרכה לארץ ישראל, כשעל סיפונה כ-3,000 עולים.

השמועות אמרו, כי הגעתה של האונייה התאפשרה הודות לסיכום בין בריטניה לרוסיה המתבסס על הצהרת בלפור. התחושות היו, כי הצהרת בלפור איננה הצהרה בלבד אלא חלום שמתגשם. בעקבות המלחמה עזבו יהודים רבים את הארץ בעיקר מצפת ויפו לאודסה, בתקווה כי משם יגיעו לאוסטריה. אך ניסיונם זה לא צלח, והם נשארו באודסה בקור וברעב.

בתום המלחמה ובצל מלחמת האזרחים שהשתוללה ברוסיה, שאפו פליטי צפת ויפו לשוב ארצה. לצורך כך התארגנו "לוועד פליטי ארץ ישראל".  אל הועד הצטרפו מאות יהודים שביקשו לעלות ארצה, בחסות חזרתם של אותם הפליטים. העולים, היו צריכים להוכיח את זכאותם לעלייה כ"פליטים מארץ ישראל" שנתקעו ברוסיה, כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה. לצורך כך התקיימו קורסים ל"הכשרת פליטים" מארץ ישראל, בו למדו פרטים שונים על הארץ.

ההפלגה נמשכה 21 יום, כשבמהלכה לא הורשו העולים לרדת בשום נמל, מחשש שחלקם מהפכנים בולשביקים. האונייה ועליה המעפילים עגנה בנמל יפו ביום כ"ז בכסלו תר"פ (19.12.19) ורבים מתושבי יפו באו להקביל את האנייה הראשונה תחת שלטון המנדט.

אמא של רבין

עלייה זו לא התבטאה רק בכמות האנשים אלא גם באיכותם. סופרים, משוררים, רופאים, סוחרים, שחקני תאטרון ואפילו אמא של ראש ממשלה לעתיד. רבים מהם ישפיעו על אופיו של היישוב המתפתח ולימים אף על אופיה של מדינת ישראל.

מימין ההיסטוריון יוסף קלאוזנר (אילן ברונר, לע"ם)

בניהם: המשוררת רחל, ד"ר יוסף קלאוזנר היסטוריון נודע, ד"ר משה גליקסון לימים עורך הארץ, ד"ר חיים יסקי מנהל הדסה ומחללי "שיירת הדסה", השחקו מאיר תאומי מראשוני שחקני התאטרון בארץ, אביו של חיים גורי, והוריה של הטייסת זהרה לביטוב. בין הנוסעים הייתה רוזה כהן, לימים ממנהיגות ההסתדרות, ואימו של יצחק רבין.

רוזה רבין עם בעלה וילדיה (לע"ם)

בפועל היו על האונייה, רק כ-620 עולים בלבד אך למספר היהודים שנמצאו באותן השנים בארץ היה זה גידול של למעלה מאחוז, תוספת משמעותית באותן הימים.