חייב לפתוח הפעם בהבהרה. אחרי הטור הקודם קיבלתי לא מעט תגובות מאנשים שהם היו על סף דמעות. אז ראשית, אני באמת משתדל להקליל ולתבל את הסיפורים בהומור. אבל בסופו של יום פרידה מלווה בהרבה מאד עצב. רגע, אתם לא הולכים לראות סרטי דרמות רומנטיות? לא קוראים ספרים עם סוף עצוב? לא הבטחתי לעורך המדור, גן של שושנים. (וגם אם הייתי מבטיח לו, אין לי מושג איפה משיגים גן כזה…)

בנוסף, רבים התרשמו שהיד על ההדק הייתה קלה מדי, ושאם אנחנו כל כך בטוב איך פרקנו בית בישראל. אני יכול להרגיע את כל המוטרדים, לקח לנו כמעט 12 שנה לקבל את ההחלטה, אחרי שהלכנו לארבעה טיפולים זוגיים (רצינו שלושה אבל זה לא מספר זוגי, אז הוספנו אחד) אפילו קיבלנו את ברכת הדרך להחלטה מהמטפלת הזוגית, משני רבנים נחשבים, אשכנזי וספרדי (לא מפרסם את שמם מפאת צנעת הפרט), תוסיפו לזה 2 מאמנות בגישת שפר, שהמליצו להיפרד, ואפילו מתקשר צדיק, מכפר אדומים…חוץ מקוראת בקפה הפכנו כל אבן. (וגם זה רק כי אשתי לשעבר לא אוהבת קפה).

ועוד דבר ברשותכם (מהכ'פת לכם אני כבר בשוונג…) בואו נשים רגע על השולחן את המושג השגור: "פרקנו משפחה". הוא לא מדויק לגמרי. אם בע"ה נתנהל בצורה טובה, המשפחה כתא משפחתי לא תתפרק. נכון, היא תשנה צורה, נכון, הפורמט יהיה אחר, הילדים יאלצו להסתגל לשני בתים ולהבנה שההורים שלהם כבר לא זוג. אבל הם עדיין ההורים שלהם, לחוד וביחד. הם עדיין יכולים לבחור ללכת לאספות הורים יחד, לאכול ארוחות חג יחד, להגיע כמשפחה לשמחות של קרובים משותפים. קל זה לא יהיה, ממש לא. אבל לא הכל התפרקֿ, רק חלק.

אז עד כאן תשובות לאלה המנסים עוד לשכנע אותי לקיים מצוות החזרת גרושה. (למרות שהבנתי ש-מסיבות הפרשת כלה – out מסיבות החזרת גרושה – in).

ועם יד על הלב, יש לי תחושה שהרבה מאלה שרוצים שנחזור, זה רק כי קשה להם לראות אותי בתקופת חג המונדיאל, כל כך חופשי לבהות בחגיגה הזו, ללא רגשות אשם, בלי לחלוק חצי מסך בין משחק של פורטוגל לבין האנטומיה של גריי. כי עם כל הכבוד לגריי, האנטומיה של רונאלדו מרשימה יותר.

כן כן, אני יודע שאמירות על גברים, נשים וכדורגל הן הכללות גסות (גסות כמעט כמו הקללות ביציעים).

 

יודע שיש נשים שמתות על מונדיאל, ושולטות בפרטים (אגב אם אתן כאלה ופנויות, מוזמנות להשאיר טלפון במערכת של סרוגים ויתאמו לנו דייט באיזה בר בזמן משחק של ברזיל או ספרד).

ובכל זאת, כמי שמאד אוהב כדורגל, והיה נשוי למישהי ששער מבחינתה זה טיטוס, קרן זה הון סיכון, ושוער זה ההוא שעומד מחוץ למלון, יש איזו נחמה בחודש הזה בלעדיה.

אני מבהיר כבר עכשיו, וחוסך ממני את ההבהרות בתחילת הטור הבא: אין באמור שום רמז או אבק רמז לכך שנישואין אינם מוסד נהדר וחשוב. כל מה שאני מנסה להגיד זה שאם כבר החלטתם, תעשו את זה לפני מונדיאל. (מה את צריכה את כל ה-"קמרון vs דרום קוריאה" אצלך בסלון בווליום פסיכי). זוכרים במונופול, כשקנינו בתים לפני שהמתמודדים התקרבו לעיר שברשותנו? אז כזה.

עם כל הכבוד לגריי, האנטומיה של רונאלדו מרשימה יותר

וכדי לסיים את השבוע הכי אופטימי הנה סיפור אמיתי על מונדיאל וזוגיות. באוקטובר 1993 אשתי לשעבר ואני טסנו לצרפת ובצירוף מקרים חביב, באחד הערבים בהם היינו בפריז התקיים משחק כדורגל במסגרת מוקדמות המונדיאל בין צרפת לישראל. הודות לאבא שלי המתוק (עליו השלום) שהיה עיתונאי וכתב חוץ של רשתות צרפתיות בארץ, השגנו כרטיסים.

צרפת הייתה מועמדת להגיע לשלבים הכי גבוהים במונדיאל, ישראל דורגה במקום האחרון בבית, והמשחק הראשון בישראל בין שתי הקבוצות הסתיים בתוצאה 4:0 לצרפת. הלשעבר החמודה, כמו כל מי שלא מבין בכדורגל אמרה שישראל תנצח… "כן ברור" אמרתי, וחשבתי לעצמי כמה צריך לא להבין כלום בכדורגל כדי להגיד משפט כזה ביציע של ה-"park de prince" שם התקיים המשחק.

ההיסטוריה ידועה, היינו נוכחים לניצחון הגדול ביותר של נבחרת ישראל ever 3:2 מטורף. לנבחרת ישראל כמובן זה לא שינה כלום (כי כמו תמיד, גם אז, ישראל לא משתתפת) על צרפת לעומת זאת זה מאד השפיע – היא לא עלתה לגביע העולמי. יש כאלה שמוכנים להישבע שזה היה בגלל הניחוס. אז תגידו שוביניסטים בארון, מי לעזאזל באמת מבין/ה בכדורגל?…

הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.