כבר סיכמנו שגירושים הם חורבן הבית. ממש סוג של מוות. (רק במקום לקבל מהעיתון מודעה עם מסגרת שחורה אתה מקבל מהבנק הודעה בקשר למסגרת ונהיה לך שחור) כדי להתמודד עם זה בשפיות, חייבים קצת הומור. למזלי, בית הדין הרבני סיפק אותו ביג-טיים…

אחרי שאשתי לשעבר ואנוכי סגרנו את כל הפרטים, ניסינו לקבוע תור לרבנות. הסתבר שהם יצאו לפגרה… כמו גבר ממוצע אני מבין כשליגת העל יוצאת לפגרה, בדרך כלל קוראים לה פגרת שיזרוע, כדי לשמור על הדשא. אבל למה בית הדין יוצא לפגרה? הלו? אנשים מנסים להתגרש פה! איפה אתם? אתם פה? פה לא לא לא לא פה…

אז אחרי כמה חודשים של המתנה (בינתיים חזרנו ועשינו עוד ילד… סתם, נראה לכם?) קיבלנו הזמנה לבית הדין הרבני, כדי לקיים את מעמד הגירושים. כמו כל דבר גם הפרידה מתחלקת לשלושה חלקים. הרגע שהודעתם לילדים ולעולם, הרגע שבן / בת הזוג עוזבים את הביתֿ, והטקס הרשמי בבית הדין

כשאני אומר טקס רשמי, אל תדמיינו את הבית הלבן ומדשאות, המנונים ולחיצות ידיים או שמירת נגיעה מנשיא ארה"ב…(תגידו, אפרופו, יובל דיין עוד פנויה, שואל בשביל חבר) שום בית לבן – מדובר יותר בבית שחור (לפחות לפי הלבוש של האנשים העובדים בו). יש מספיק שחור בגירושים לא צריך גם מול העיניים.

"אבותינו לא זכו להיות איתנו ברגע המפוקפק הזה, אבל הם צופים עלינו מלמעלה בגאווה ונלחמים על דיוק שמם". אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)
"אבותינו לא זכו להיות איתנו ברגע המפוקפק הזה, אבל הם צופים עלינו מלמעלה בגאווה ונלחמים על דיוק שמם". אילוסטרציה (צילום: שאטרסטוק)

אשתי לשעבר שתחייה, אמרה שאם היה לפחות גבר אחד בג'ינס או אשה בלי שביס, זה היה גורם לה להרגיש קצת יותר בבית. אמרתי לה שאני מבין אותה לגמרי (אבל בראש חשבתי: "מי רוצה להרגיש בבית בבית דין לענייני משפחה?")

בכל מקרה, הגענו לבית הדין הממוקם ברחוב ה-לכי… (טוב טוב, שיחקתי קצת עם האיות, אבל אותי זה שעשע). הגענו רבע שעה לפני השעה שנקבעה לנו.

על הדלת של האולם הייתה רשימה, ממש כמו אצל רופא. לכל זוג מוקצבת רבע שעה, רק שבפועל זה לוקח יותר. הרבה יותר. הזוג שלפנינו יצא ונכנס שלוש פעמים, שכחו להביא תעודת נישואין, כתובה, אגרה (ומה עם החצי השני? זהו שכבר לא…) באחת הפעמים שהם התרוצצו אמרתי להם באמפטיה: גטֿ it's hard to מזל שזרמו איתי. שעה וחצי חיכינו בחוץ!

בעקרון זה היה יכול להיות סיוט. אבל מכירים את זה שכשאנשים מחליטים להתגרש הם מתחילים עם פנטזיות כאלה של: "כשאתגרש, ארשם לחדר כושר…", "כשאתגרש ארשם לסדנת מיינדפולנס, לקורס שחיה…"? אז בינגו! בשעה וחצי שחיכינו בחוץ, באמת נרשמתי לחדר כושר, לקורס מיינדפולנס ולקורס שחיה… (ותודה לרבנות)

כשנכנסנו לאולם, רוב הזמן בגדול הדיינים ניסו להבין אם לאבא שלי קראו ג'ורג' או ז'ורז', ולאבא שלה יצחק או איציק… בגדול היה כיף להיזכר באבות שלנו עליהם השלום, שאיך אומרים תמיד באירועים? "לא זכו להיות איתנו ברגע המפוקפק הזה, אבל הם צופים עלינו מלמעלה בגאווה ונלחמים על דיוק שמם…"

אחרי שהוסכם על השמות העדכניים של האבות הפחות עדכניים, עברנו לשלב הכתובה. אני בעקרון ממנה את הדיין לכתוב במקומי את הגט. הזמינו אותי לדוכן, להחזיק איזו מטפחת המקנה לו את המינוי. כשהתקרבתי לדוכן גיליתי לתדהמתי, שאת הדיו של הגט, הם מחזיקים בקופסת שימורים, ולא סתם – של טונה סטארקיסט!

שלפתי טלפון וצילמתי את האירוע (עיניכם הרואות). מודה שבהתחלה הייתי קצת בהלם, אבל אז הפרסומאי שבי הבין שזה פשוט גאוני. ואני אסביר. מדובר בתוכן שיווקי! חסות בערוץ 11 למשל, זוכה ל-6-7 אחוזי רייטינג גג. אבל אם כל זוג שני וחצי מתגרש, הרי מדובר בכארבעים אחוזי רייטינג שנחשפים בצורה נעזרת, למותג הטונה הנחשק. (גילוי נאות: לקוח שלי, אבל לא היה לדיינים מושג).

אז אחרי שחתמתי על הכתובה, היה איזה עניין כי אשתי לשעבר טבעונית, וטונה פחות כשרה אצלה, הדיינים הבטיחו להעביר את הדיו לפחית של קוואקר (לי הייתה קצת בעיה כי הם לא לקוח שלנו…) סיכמנו על תירס מתוק לייט, השליח (ציבור) קפץ להביא מהשפע זול ונפתרה הבעיה.

(צילום: רונן אקרמן)

הגענו לקטע הקשה באמת – הרגע שבו אתה אומר לאהובתך בשלושים שנה האחרונות את המילים הכי קשות בעולם – "הרי את מותרת לכל אדםֿ".

תחזור אחרי – יורם צבי יעקב… הרי את, "הרי את" מותרת – לא יכול כבוד הרב, לא מסוגל להוציא מהפה. הם קלטו שאני חנוק מדמעות וזה פשוט לא יוצא. רוצה לנסות באנגלית? הציע הדיין השני באופן יצירתי. זה רעיון, אבל כבודו למד לימודי ליבה? אנגלית לא תעזור… כנראה שאמרתי את המילים, כי יצאנו עם אישור.

אז מה עכשיו? הזמנתי אותה לבית קפה, בגן הבוטני, נתתי לה מתנה ספר שהבאתי איתי מבעוד מועד. ישבנו ליד הצמחים והעצים שעתידים לפרוח ולגדול, ואולי חלקם גם לא יחזיקו מעמד ברוחות ובקשיים, כמונו. אמרתי לה שאת הספר אני מניח שיהיה אפשר להחליף בסטימצקי הרבה יותר בקלות מאשר היה להחליף אותי. לא יודע כמה זה רומנטי, אבל מי אמר שלהתגרש זה רומנטי.

היא אכלה סלט טבעוני, אני שתקתי כמו דג טונה סטרקיסט בפחית דיו. נפרדנו בחיבוק אמיץ כמו בסרטים שאהבנו לראות פעם בקולנוע חן בירושלים, כשרק התחלנו לצאת לפני 30 שנה.

הכותב הוא פרסומאי, מוסיקאי ומרצה בתחום הפרסום והתמכרויות.