הזהרו ממוצרים פגומים, מחיקויים ומפסקת ההתגברות. בשוק יש להיט: פסקת התגברות! מספרים לנו שהיא תרופה לכל מזור. היא תביא יציבות שלטונית. היא תחזיר את הפרדת הרשויות. היא תיצור איזון. היא בכלל המצאה של רבין ואהרן ברק. מי בכלל יכול להתנגד לכל הטוב הזה?

וכדרכם של אנשי מכירות חלקלקים, כאשר מזהים ביקוש למוצר, כבר דוחפים לנו באותה אריזה, תחת אותה תווית, מוצר פגום ונחות בהרבה. הרי לא נשים לב.

פסקת ההתגברות – עסקה גרועה

בפועל מדובר בעסקה גרועה מאוד. כדאי לבדוק באותיות הקטנות. התמורה קטנה והמחיר יקר. המחיר הוא ויתור על זכויות היסוד הבסיסיות של כולנו ועל ההגנה היחידה שיש להן.

פסקת ההתגברות שדובר בה בעבר, היא סעיף בחוקה שמאפשר לפרלמנט לתת תוקף לחוק שבוטל על ידי בית המשפט מחמת פגיעה בזכויות היסוד של הפרט. לכאורה, זו התגברות על בית המשפט. בפועל, זו התגברות על זכויות היסוד, והלכה למעשה ביטולן.

מהן זכויות היסוד? בישראל נחקק ב-1992 חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מדובר חוק מופת יהודי, בבואה נאמנה לזהותנו כעם מופת אשר סבל את האיומות שפרעות, אשר פותח ואומר: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

חוק היסוד מבטיח מספר זכויות שאי-אפשר לדמיין מציאות בלעדיהן: הזכות לחיים, לגוף, לקניין, לחירות, לפרטיות. זה המעט שבמעט, ממש המובן מאליו. החוק לא כולל, למשל, זכות מפורשת לשוויון.

מליאת הכנסת. כבר היום ניתן לפגוע בזכויות יסוד (צילום: דוברות הכנסת – דני שם טוב)

כבר היום הכנסת יכולה לפגוע בזכויות יסוד, אבל יש לכך תנאים

על אף בסיסיותן של הזכויות, חוק היסוד מתיר לפגוע בהן בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. כלומר, אם נפסל חוק או חלק ממנו, הרי זה משום שהוא פוגע בזכות יסוד מתוך מטרה פסולה או במידה מופרזת.

קחו דוגמה: החייל שגיא צמח נעצר. בזמנו, ניתן היה לעצור חיילים ל-96 שעות ואזרחים "רק" ל-48. החייל עתר לבג"ץ בטענה שהחוק מפלה אותו, שכן איזו סיבה יש להבחין בין חיילים לאזרחים בעניין כל כך רגיש כמו שלילת חירות של מי שטרם הורשע? אבל הפוליטיקאים התעקשו, וסרבו להשוות.

בג"ץ קיבל את העתירה, משום שהיות אדם חייל אינה סיבה לפגיעה בחירותו. לאחר פסק הדין הפוליטיקאים הבינו את צדקת הטענה. כיום ניתן לעצור חיילים ואזרחים ל-24 שעות בלבד. אם הייתה פסקת התגברות, ההפליה הייתה נותרת על כנה.

פסקת ההתגברות היא דורסנות לשמה

אומרים לנו שפסקת ההתגברות היא דמוקרטית, ושצריך לתת לרוב להחליט. אבל כשמדובר בזכויות יסוד של כל אחד מאיתנו, המעט שבמעט, הזכות לחיים, לגוף, לחירות – הזכויות מוקנות לנו גם אם איננו נמנים עם הרוב.

מי שאינו חפץ לפגוע בזכויות היסוד של חבריו בני האדם, לא זקוק לפסקת התגברות. פסקת ההתגברות היא דורסנות לשמה.

פסקת התגברות היא מוצר כל כך פגום, שכמעט אף מדינה בעולם לא מתירה לשווק אותו. נכון, היא קיימת בקנדה, אבל שם יש חוקה שלמה עם למעלה משלושים זכויות מוכרות, לרבות הזכות לחופש דת וזכות השוויון, ובכלל השיטה שם שונה לחלוטין. נכון, היא קיימת גם בחוק יסוד: חופש העיסוק שלנו, אבל בכל הכבוד אין מה להשוות. פסקת ההתגברות המוצעת כעת הרבה יותר רחבה ופוגעת בזכויות יותר בסיסיות.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרן ברק. מאז הלכת בנק המזרחי בג"ץ פסל 22 חוקים בלבד (מרים אלסטר/פלאש 90)

התוצאה של פסקת ההתגברות: רמיסת המחנה שאינו בשלטון

פסקת ההתגברות מבטלת את השוויון בפני החוק. אם תאומץ בנוסחה המוצע, רוב מינימאלי יוכל לבטל כל פסיקה, ולמעשה לעמוד מעל לחוק. רק המיעוט יהיה כפוף לחוק שהרוב מחוקק, ללא שום זכות יסוד.

האם זו דמוקרטיה? ומה אם המיעוט ינצח איכשהו ברוב דחוק בבחירות הבאות? האם ירמוס עד עפר את זכויותיהם של אלה שרק כעת רמסו אותו? האם לא עדיף לשמור על ריסון ואיפוק הדדיים?

אומרים לנו שבג"ץ "משתולל", ושפסקת ההתגברות תשיב את האיזון. אבל בפועל, ב-30 שנה בג"ץ ביטל 22 חוקים וסעיפי חוק, דוגמת מעצר החיילים. זה מעט שבמעט.

בכל שנה מוגשות לבג"ץ כ-2,500 עתירות. ובנוסף, אם רוצים לרסן את כוחו של בג"ץ, מספיק לקבוע שביטול חוק יעשה רק בהרכב מורחב (למשל 11 שופטים) וברוב מיוחס (למשל 7 או 8 מתוך חברי ההרכב).

פסקת ההתגברות מאפשרת לחוקק כל דבר ולפגוע בכם, ללא הגבלה

צריך לזכור שפסיקת בג"ץ מגנה עלינו בעולם. כאשר בג"ץ דוחה עתירה, זו חותמת כשרות לפעולת הממשלה. פסקת התגברות, אשר מבטלת את כוחה המחייב של הפסיקה, משליכה את ההגנה הזו לאבדון. בג"ץ מקוצץ כנפיים, בשליטת הממשלה, אין בכוחו להכשיר דבר.

פסקת ההתגברות מאפשרת לחוקק כל דבר, ללא כל הגבלה: לבטל את הבחירות, לאסור תפילות, להוציא מחוץ לחוק את השחיטה הכשרה, לעצור ללא משפט, לצותת ללא צו, לגרש כל אדם מהמולדת.

עתה שאלו את עצמכם: זו המדינה שאנחנו רוצים לחיות בה? זו המדינה שאבותינו כיספו והתגעגעו אליה? זה חזונם של הרצל, של ז'בוטינסקי ושל בגין?