שני רבנים יקרים עוררו בי צער עמוק שמלווה אותי עשרות שנים, מאז גיליתי שאני (כמעט) יחיד שמברך את ה' לפי חז"ל וההלכה הפסוקה בברכות הראיה.

הרב אילעאי עופרן מצטער על מגבלות שכלל אינן קיימות, וממהר לבטא צער מוזר על "לא תשא" שבתורה, במקום לומר לאב שבנו ניצל, שיברך בציבור "ברוך אתה ה'… הטוב והמטיב" על שמחת ההצלה כדין וכהלכה, והבן, לא יתכוון לצאת בברכת אביו, ויברך "הגומל".

מנגד מתייצב הרב שמעון בן שעיה, ומדבר 'גבוהה' נגד מקומו של הרגש הטבעי והפשוט בעבודת ה', כאילו זהו "דבר ה' – זו הלכה", בעוד ההלכה ממקורותיה ממש הפוכה, ודווקא הרגש הפשוט קובע את החיוב ההלכתי מדברי חז"ל ועד להלכה.

כאשר שאלתי את מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל על ברכת "שהחיינו" בראיית חבר אחרי 30 יום ויותר, ענה לי בפשטות: "שמח מברך! אינו שמח, אינו מברך"!

בכל מפגש משמח אני מברך כהלכה, וצופה בתדהמה בתלמידי חכמים שאומרים: 'בדורות האחרונים לא נהגו' – ואני אומר בליבי: 'זה מה שהחילונים אומרים על שבת'.

 הנה כמה פסקאות ממאמר הלכתי שכתבתי בנושא:

קיים פער עצום בין הצהרות חגיגיות על נוכחות מלאה של הקב"ה – הנוכח בכל מקום, המהווה את הכל והשולט בכל – ובין הדתיות המקובלת גם אצל רבנים ותלמידי חכמים, הקובעת ומצמצמת את נוכחות ה' בעולמו לתפילות ולבתי הכנסת. בני ישיבות מושכים אותו גם לבית המדרש, אבל החיים הרגילים שוטפים בחילוניותם הסתמית.

יראי ה' בדורות האחרונים צעדו שלב נוסף, ורובם נמנעים מלברך את רוב הברכות שתיקנו חז"ל בפרק החותם של מסכת ברכות, אף שנקבעו בהלכה באין חולק – אמנם הראב"ד על הרי"ף בפרק 'הרואה' סבר, שברכות הראייה הן רשות ומצווה אבל לא חובה, אבל פוסקי ההלכה לא הלכו בשיטתו. רוב רובו של עולם התורה מעדיף להניח את חיי העולם בחילוניותם, ולצמצם את השכינה לבית הכנסת ולבית המדרש.

להלן שורה של דוגמאות:

*נפגשים בשמחה גלויה, אחרי שלושים יום ואפילו אחרי שנים רבות: מחייכים, מתחבקים, טופחים על שכם, לא פעם שולפים גם מצלמה – רק ברכת שהחיינו אינה נשמעת, ואין שם ה' נזכר. פעם, ליד שולחן של סעודת הודיה, בירכתי על פגישה עם ראש ישיבה חשוב; מבוהל מן התעוזה שלי לברך על פי ההלכה, אמר לתלמידיו: תביאו לו מהר אפרסק חדש! אמרתי: חביבה ראייתך עלי (לפחות) כראיית אפרסק חדש.

* יוצאים לטיולים: מתפעלים בקול רם מיפי הנוף, מצלמים ומצטלמים, שמחים ומחייכים, חוזרים הביתה, מספרים חוויות ומראים תמונות – רק ברכת "ברוך אתה ה'… עושה מעשה בראשית" אינה נשמעת, ושם ה' נפקד. ברקים ורעמים מצליחים לעורר ברכה זו בקרבנו לפעמים, ולעתים רחוקות יותר מברכים זוכר הברית על מראה הקשת באור השמש בתוך הענן (שמזכיר את מראה כבוד ה', כנבואת יחזקאל בפרק א').

* הולכים לים: נהנים, שוחים, מתמרחים, משתזפים – רק ברכת "ברוך אתה ה'… אשר עשה את הים הגדול", למראה הים (אם לא ראהו 30 יום, וכמובן, לפני הורדת בגדים), אינה עולה על הדעת, ולא על השפתיים.

* הולכים עם ילדים לגן החיות: לומדים ונהנים, מתבוננים ושמחים – אך כלל אין יודעים על קיומה של ברכה, "ברוך אתה ה'… שככה לו בעולמו", שהיא מעין ברכת "שהכל נהיה בדברו" המוכרת, על ראיית בעלי חיים מיוחדים. כל זאת מפני שאוכל הוא כנראה הנאה בטוחה מפני ספקות בברכות, אבל מה על ברכות הראייה?

* נפגשים עם אישיות מיוחדת: רואים בהתרגשות מדען דגול, רב גדול בתורה או ראש ממשלה, ומספרים זאת בהתלהבות רבה (ראית אותו? ראית אותו?). אם זוכים גם לדבר או ללחוץ יד עם אותה אישיות ידועה, ההתרגשות מגיעה לשיאים, וכן הסיפורים – רק ברכת "ברוך אתה ה'… שחלק מחכמתו/מכבודו לבני אדם/ליראיו", אינה תופשת מקום בתודעה ולא בשפה, ועוד לא נגענו בתסבוכת ההלכתית (כביכול) ביחס למדינת ישראל הציונית.

* האם מישהו זוכר תענית על הגשמים בשנות בצורת קשות? מישהו שמע פעם עשרים וארבע ברכות בתפילת עמידה של תענית על הגשמים? מה קרה למסכת תענית, שרבים לומדים אותה כאגדה בלתי מחייבת, בניגוד לכל פוסקי ההלכה? האם ההלכה שאין מתענים על הגשמים אלא בארץ ישראל, נשארה ספונה בקרבנו, כאילו אנו עדיין בגלויות אירופה?

* בשנים האחרונות, עם השפע המבורך (שהתורה הזהירה מפני סכנותיו, בפרק שבו חייבה לברך את ה' על הארץ הטובה), עומדת בסכנה גם ברכת המזון ברוב ימות השבוע (לא אכלתי לחם, אומרים מדושנים ועצלים, שאוכלים כמו פר ומברכים כמו פרפר), ובמקומה בורא נפשות קצרה בלי הודאה על הארץ הטובה, בלי יציאת מצרים, בלי ברית ותורה, בלי ירושלים. מרוויחים שלוש דקות, אך מפקיעים את מצוות התורה לברך את ה' דווקא מתוך שובע בלב מלא הנאה ושפע, ומשאירים את ברכת המזון לשבתות בלבד.

אחר כך שואלים איך מתחברים אל ה' בחיים המחולנים שלנו?!

מה הפלא שהשאלה עולה, לאחר שאנחנו בעצמנו פרקנו מעלינו את עול הברכות שחייבה תורה וקבעו חז"ל?!

=======

הרב יואל בן נון הוא ממייסדי ישיבת 'הר עציון', דוקטור למחשבת ישראל ומרצה לתנ"ך