אחד מידידי שלח לנו את דבריו של הרב אילעאי עופרן, שלדבריו היה רוצה לבטל את איסור "לא תשא את שם ה' לשווא", בהיותו עוצר את ההרגשה הטבעית של האדם להודות לה'.

בשל חשיבות העניין, רואה לנכון לפרסם את המענה שכתבתי גם כאן.

אין לי ספק, כי הרב עפרן במענהו ביקש להתוות דרך לקרבת ה' לשואל. אך נדמה לי ש

כאן נעוץ ההבדל התהומי בין מבט רחב של חז"ל ופוסקי ההלכה – המבינים כי הגדרת הקרבה לרבש"ע אינה נעוצה באזכור שטחי ונשיאת שם שמים ממקום רגשי וחולף ולעיתים ללא הבחנה. נשיאת שם שמים צריכה לנבוע מקרבת ה' עמוקה ומשמעותית יותר ובעיקר מדויקת, תחושותינו חשובות אך מוגבלות ומתעתעות.

כמובן, אין בכך למנוע מאדם שחש רצון להודות לרבש"ע לעשות זאת בשפתו המדוברת או ע"י קריאת פרקי תהילים מעומק הלב, קדוש יאמר לו! אך יש דרגות בהודאה לרבש"ע, ואינה דומה ברכה הנושאת שם שמים להודאה בשפה חופשית.

החוויה הפרסונאלית שלנו אינה יכולה להיות זאת המגדירה את האופן בו נודה לקב"ה, בהיותה אמוציונאלית וסובייקטיבית וממילא לא בהכרח מגדירה את האמת העובדתית, לכן ההגדרות של חז"ל נועדו לבחון על מה ראוי שיחול שם שמים.

מרן הרב קוק בכתביו, ראה במלל רוחני ואמוני שטחי כניסיון לחיפוי על ריחוק פנימי עמוק מהקשר הבריא והראוי עם רבש"ע. אמונת האדם לא נבחנת במספר הפעמים בהן יאמר ב"ה או בעזרת ה' או ירבה בברכות ההודאה, וכדברי הירושלמי "מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם בור הוא", בדיוק הראוי תיבחן אמונת האדם והקשר שלו עם רבש"ע.

תרבות הניו אייג' – בעיקר הישראלית – יצרה שפה עם אוצר מילים 'דתי' וכן שירי אמונה 'מרטיטים' שכיכול מבטאים ערגה לאלוקים, אך לאמיתו של דבר תרבות זאת רדודה ומנותקת היא ממחויבות רוחנית עמוקה לתכני הקודש.

אין שום כיסוי למלל הנושא שם שמים כאשר אין לו כל השפעה על עולמם הערכי שלרוב מתגלה כהפוך לחלוטין, וכבר ישעיהו הנביא זעק מרה על קרבת ה' במלל ריק וחיצוני: "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלומדה".

ממוצא דברים נלמד, כי לא ההרגשות החולפות או המלל שלנו מגדיר את הקשר שלנו עם רבש"ע כי אם השמיעה לדבר ה'. דבר ה' – זה הלכה.