בימים האחרונים עלתה לכותרות המגזריות סערה ביחס לאחת הכותבות המוכשרות מ'קפה שפירא' שעומדת בפרץ בצורה רהוטה ומעוררת השראה מול מתקפת הגישות הפרוגרסיביות.

אך דא עקא התברר היותה נשואה לגוי. ברור שעולה תהייה גדולה איך להתייחס מעתה לתכניה. מחד – נאמנים עלינו דברי הרמב"ם (בשמו"פ, המיוחסים לאריסטו) באומרו 'קבל האמת ממי שאמרה'.ומאידך – דברי חז"ל שביקרו בחריפות נישואי תערובת וראו בכך כריתת הקשר עם עמ"י.

ברשותכם לא אכנס לפולמוס דנן ולדיונים שנסבו סביבה. אשאיר את ההכרעה לגדולים ממני. ברצוני להעלות את תהיותיי לשאלה עקרונית יותר.

בשנים האחרונות החברה הישראלית נתונה למלחמת קיום על זהותה מקרב גורמים רבים המנסים לפורר את נורמליות החיים והאגד המסורתי שחיבר אותה במשך דורות ולפרק כל ערך אפשרי.

הציבור האמוני זיהה נכון את האסון התרבותי המתפתח ומגויס לאתגר זה ופועל במלא המרץ במישורים רבים בקרב הציבור הישראלי כדי למנוע הידרדרות לתהום שחיקת הזהות. כחלק מהתמודדות זאת נעשים שיתופי פעולה עם גופים ואישים בעלי תפיסות עולם שונות ומגוונות, שאינם שייכים לעולם של תורה ומצוות במובנם המקובל, ואין ספק שברכה רבה בחבירה ולכידות זאת.

אך יחד עם זאת, נדרש לערוך הבחנה מהותית בין שיתוף פעולה לבין הפיכת השולי לעיקר, כדוגמת ההישענות על התפיסה השמרנית שהפכה להיות פופולרית בקרב הציבור הדתי בשנים האחרונות. נזקה העתידי אינו מוטל בספק בעיניי, בניית זהות ותודעה יהודית שורשית לא תיכון מהוגים אמריקאים שמרנים או פובליציסטיים שאינם מאורחא דמיהמנותא.

וכי אוצרות החכמה של גדולי אומתנו המצויים בבתי מדרשותינו אינם מספיקים שנזדקק לבנות את תפיסותינו על טיעונים אוניברסליים ברי חלוף, יהיו אשר יהיו?

יש להבחין בין שיתוף פעולה והפריה הדדית – שללא ספק נצרכת במידה מבוקרת -, לבין מציאות המתרחשת כיום שבני תורה חובשים את ספסלי 'בתי המדרש לשמרנות' כתורה מסיני.

להבנתי יש בכך ביטוי של חולשה מהעמקה בתכני הקודש שלנו. ספרי הוצאת 'שיבולת' נהדרים ומרחיבים את הדעת כמעין 'רקחות וטבחות' כדברי הרמב"ם, שהינם קישוט חיצוני או כלי לשפה אינטלקטואלית עדכנית, אך כאשר הם הופכים להיות הקנון האולטימטיבי של אנשי חינוך ותורה בסוגיות של זהות ומשפחה, בעיניי זהו ביטוי לחולשה עמוקה.

סקירה היסטורית מלמדת, כי כל אימת שהייתה הישענות על הוגים או אנשי חזון שליבת חייהם אינה נובעת מהקודש, הרי שבשעת משבר או מבחן דרכם נהפכה לרועץ. החל מחלק מראשי ההוגים החלוצים שהיו רחוקים מתו"מ, עד אריאל שרון גדול בוני ארץ ישראל בדור האחרון, וכלה בפוליטיקאים המכהנים כיום שמרבית הציבור הדתי נהה אחר הצהרותיהם בהתלהבות ובחר להתעלם מהעולמות התרבותיים והערכיים שבאו מהם, וכיום עסוק ציבור זה לעצור את ההרס שממיטים על הצביון היהודי במדינה.

את הסכנה בבניית זהות ואידיאליים שאין מקורם בקודש ראה מרן הראי"ה קוק זצ"ל כבר לפני כמאה שנה: "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל, בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא.. השאיפה לאידיאלים נשאים וקדושים תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע, עד אשר יבא סער ויהפך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש עולמים, באור ד' ובתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כחותיהם".

יש ויטענו כי אין ברירה וכרגע הם הלוחמים הגדולים שיודעים היטב לשחק במגרש הזה, ויש ללכת אחריהם ולתת להם בימה מרכזית להשמיע את תפיסותיהם. להבנתי זהו מבט קצר טווח שמבטא רפיסות רוח שאינו מוכן לאתגר את עצמו ולשכלל את ההסברה שלו, ומתעלם מההשלכות העתידיות מעולמות תרבותיים שמקורם אינו מזוקק מתוך דבר ה'.

כל אימת שאנו מציבים בראשנו לוחמים או מנהיגים שרוח הגבורה שלהם אינה גם רוח ה', הלהט הלוחמני נתון על זמן שאול ובעת שתחלוף הרוח האידיאליסטית, הערכים מתפוגגים ומכלים את עצמם לדעת.

הרב קוק התייחס בכמה מקומות [עי' מאמרי הראיה עמ' 476, עין איה שבת פ"ב, ס"י, שו"ת עזרת כהן סי יא ועוד] למערכת היחסים עם תרבות העמים ולשימוש הנאות בחלקים החיובים שמביאים במישור החברתי או הטכני אך מתוך זהירות מההקשר הרוחני והתרבותי כפי שהם אצל הגויים.

את אלה אנו שואבים רק מתורת ה' וכדברי הרב: "אם אנו, חלילה, עוזבים את התוכן של הקודש ורוצים להחיות את נשמתנו היחידה, נשמת האומה, מתוכן חול, הרי זה דבר שהיה לא יהיה, ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ תמצא את פרנסתה הרוחנית מנכסי הקודש".

סוף דבר, הגיע העת להפיק לקחים מהעבר ולא לחשוש לגדול ולהתמודד עם אתגרי השעה מתוך נכסי צאן הברזל הרוחניים והתרבותיים שלנו "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה".

=======

הרב שמעון בן שעיה הוא מרבני 'דרך אמונה' מלמד תורה בבתי מדרש ופסיכותרפיסט