נתניהו באמצעות שולחיו שוב מנסים לפגוע בבטן הרכה של הציונות הדתית ולשחק איתם משחקי האשמה. אתם לא נאמנים מספיק, כפויי טובה ועוד. הציונות הדתית שמעולה בשיח פנימי ובחשבון נפש מול המראה, נגררת לדיון ולמשחק האשמות עם אנשי נתניהו.

האמת צריכה להיאמר, הציונות הדתית בעיקר קרועה בסיפור הזה של נתניהו. מצד אחד היא בברית פוליטית איתו, יחד עם עוד "ברית המיעוטים- ישראל השנייה", איך שתרצו לכנות אותה. היא לא חושבת שנתניהו נורא. להפך היא מעריכה אותו, אפילו מאוד. יחד עם זאת השיח מול רשויות המדינה האחרות, הפרקליטות והמשטרה במסגרת הזו שנתניהו משתמש בה, גם ממנה, חלקם לפחות מסתייגים. אחרים עושים את השיקול הפוליטי. אותו שיקול פוליטי שנתניהו עצמו היטיב להסביר שעשה בתקופת ההתנתקות.

הרי נתניהו, שהצביע לאורך כל הדרך בעד ההתנתקות והתפטר מאוחר מידיי ולא בשום נקודה שיכלה לעצור את גלגלי הבולדוזר של שרון, תירץ זאת אז, בין היתר, שכשר אוצר עשה רפורמות כלכליות חשובות למשק. זאת אומרת שישראל הייתה לפני מתיישבי גוש קטיף. באילוץ הזה ששרון העמיד אותו, שאני באמת מאמין שהיה אילוץ בשביל נתניהו: המדינה והקריירה הפוליטית של נתניהו היו לפני "הכתומים", עכשיו הוא אומר לנו הי, אני לפני המדינה, או לחילופין המדינה זו אני. פתאום עתיד המדינה אינו חשוב מגורלו של מר בנימין נתניהו?

בואו נבהיר, נתניהו באמת ובתמים מהמוכשרים שידעה המדינה. נתניהו באמת ובתמים הצליח לסחוף אחריו, גם במצבו המשפטי הקשה, כמעט חצי מדינה שעדיין הולכת אחריו באש ובמים, וזה לא דבר של מה בכך, וזה לא דבר שלא צריכה הציונות הדתית לשקלל בתוך הדיונים הפנימיים, הכוללים: ערכים, פרקטיקה פוליטית ואסטרטגיה כציבור- אחיד או מפוצל.

החיבור עם מגזרים גדולים, ועם שותפים לדרך לאורך השנים, הרצון להיות שייך לפסיפס גדול בעם ישראל, אלו טענות נכונות בדיון פנימי נוקב שעובר הן על הציונות הדתית והן על הימין והעם היושב בציון בכלל. מה שמקומם זה השימוש הציני של חלק מהאנשים, שבאצטלה של לקיחת חלק בשיח הפנימי, הם בעצם פובליציסטים בשכר מבלפור ואפילו גילוי נאות לרפואה לא נראה כאן.

אותה כוורת נתניהו ששלחה את מאיר בן שבת בלי בושה לרסן את בנט מדרישתו לתפקיד שר הביטחון, שקיבל את התיק כשהשתחרר מלפיתת החנק הכנועה הזו. ואותו נתניהו שידע לקחת מהציונות הדתית כל הדרוש לו לצרכיו הפוליטיים באין ספור צמתים והתנגשויות עם הנציגות הפוליטית שלה. כי יחסי נתניהו והדתיים/ מתנחלים היו יחסים סמביוזיים ששני הצדדים יצאו נשכרים מהם. לבוא ולהוריד את המשקולת בכבדות כאילו רק צד אחד בוגד וכפוי טובה כאן, זה לכל הפחות לא מנומס.

מה גם שהלחץ גובר כאילו חייבים להתיישר אחרי נתניהו לאן שלא ילך, גם אם חלילה (ובאמת חלילה וחס) יאלצו להקים מחוץ לשערי בית הכלא את ישיבת "שאגת נתניהו". זה דיון פנימי עמוק, זה דיון פנימי עם השלכות רחבות, ומי שחשובה כאן היא המדינה, שנתניהו בהחלט הביא לה המון. תשאירו את זה שם.

גם מהצד השני, משמאל ומתנגדי נתניהו לאורך השנים, מצפים במרץ, שבאחת- הציונות הדתית תקום ותשליך את נתניהו מאחורי גבה כאילו כלום. כאילו לו הלך איתה יחד כברת דרך, כאילו כל השנים הם קיבלו בזרועות פתוחות את העמדות, הדעות והערכים שהיו בלב החברה. כאילו שהיה להם אי פעם זמן וקוצר רוח לתהליכים הפנימיים שעברו על המגזר. אז אנה מכם.

הציונות הדתית שתמיד רצתה להוות גשר בין חלקי החברה, מוצאת שוב, שככזאת, שני הצדדים דורכים עליה בדרך אל היעד.