ראיתי את שלוש הכתבות שעשו אמש (רביעי) בערוצי הטלוויזיה על ההפגנה במוזיאון תל אביב של תומכי נתניהו. אקדים ואומר, זו הפגנה אליה אני אישית מתנגד. קריאות כאלו נגד רשויות האכיפה הן הדרך לאנרכיה וקטסטרופה, לדעתי גם נתניהו מכוון היטב את אש הזעם לצרכיו, כפי שעשה תמיד, הרי הוא היה זה שעמד כאבן נגף בפני כל שינוי במערכת המשפט.

לא סתם רבים בליכוד ובימין בכלל העדיפו להדיר רגליהם מאותה הפגנה כשידעו אלו קריאות ישמעו בה.

אוסיף ואומר עוד, את המובן מאליו אמנם, אך שצריך להיאמר, אני נגד אלימות וקריאה לאלימות. עמדתי לא פעם ככתב מדווח מול קהל משולהב שבטוח שאתה האויב שלו, ולומר שזה לא נעים זאת תהיה לשון המעטה. לכן המתקפה על יואב קרקובסקי, או האמירות אל עבר כתב חדשות 12 יוסי מזרחי הן דוחות וראויות לכל גינוי.

ולאחר שאמרתי זאת, יש משהו בתגובה הפבלובית אנינת הטעם שמזדעזעת מהסלון, ועיתונאים שמחמיצים פנים ונגעלים מכך, שהוא צבוע ובעצם מוכיח את מה שחשים שם אותם מפגינים בדיוק. כי ההזדעזעות מהאנשים האלו רק מוכיחה את מה שהם אומרים. כן, הם מדברים בשפת רחוב ולא באקצנט של קריין חדשות בתאגיד השידור הציבורי, כן, צבור אצלם כעס של שנים, ובהחלט אפשר לחלוק על הערצה שנראית כמעט עיוורת אחרי נתניהו.

אבל ביטויים לא ראויים והתבהמות אפשר היה למצוא גם בהפגנות מנגד בפתח תקווה, או, תאמינו או לא, בכינוסים של מפלגת העבודה בכבודה ובעצמה ושם משום מה זה לא קיבל תהודה ובולטות.

חלק מהאנשים הללו שפגשתי לא פעם, סופגים עלבון וכעס על הממסד מאז אלטלנה, או לחילופין היחס למעברות. זה משהו שמולחם לדי אן אי של הליכוד והימין שזוכר את האיתרוג של אברמוביץ', את הציור בכל פעם של מתנחלים כחצי פסיכים, את הטיוח באוסלו. וכן את הצ'חצ'חים ומנשקי הקמעות. אלו אנשים שמרגישים שבזים להם באולפנים במשך שנים, שלא סופרים אותם, שמתייחסים אליהם כאל בבונים.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ההפגנה בתל אביב (צילום: עטרה גרמן / סרוגים)

אי אפשר לעשות כתבה כזו בלי להביא את מקורות הזעם, את עומק המשבר, גם אם מביאים גם את הצדדים השליליים, גם אם יוצאים נגד האלימות והקריאות האנרכיסטיות, גם אם מבקרים את נתניהו שכלל לא הגיע לאירוע הזה. אפשר וצריך לצאת נגד גילויי אלימות ופחד שחווים אנשים תקשורת שהולכים לעשות את עבודתם, אבל כל הכתבות האלו עם המוזיקה המתאימה והקטעים והזדעזעות האנינה- לא במקום.

אבישי בן חיים למשל, בחדשות 13, לא דילג על האלימות בכתבתו, הראה את הקונפליקט ואת העדתיות והיחס והעמדה אותה חשים המפגינים ועשה עבודה נקייה. ככה צריך להיות סיקור, שיכול להביא תיקון, בדיוק במקום שהאנשים הללו ורבים נוספים שלא היו שם מרגישים.

אי אפשר רק לפתור זאת בשלהוב, או להציג את כולם שם כעדר מוסת חסרי בינה. סיקור הגון מביא את מכלול הדברים שהיו שם ושייצגו מפגיני, ואת ההיסטוריה של המיאוס כלפי התקשורת, שאת חשבון הנפש שלה עושה תמיד לאט מידי ומאוחר מידי