כשטראומת המסע מצטרפת לטראומת הקליטה

היום (רביעי), כ"ח אייר, תציין מדינת ישראל את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים.

במהלך המסע הנוראי והקשה למען הגשמת החלום, סבלו היהודים ממגפות, רעב, מעשי התנכלות, אונס ושוד רצחני. ההליכה של משפחות, קשישים וילדים נמשכה לעיתים חודשים ולאחריה נאלצו גם להמתין במחנות הפליטים ובמדינות עויינות עד לחילוצם והעליתם ארצה.

בנוסף לקשיי המסע ותלאות הדרך, סבלו העולים בשל הצורך להסתיר את יהדותם ואת כוונתם להגיע לירושלים. הם נאלצו ללכת בלילות, בדרכים עוקפות וחלקם נאסרו ועונו. בסופו של דבר, כחמישית מאותם יהודי אתיופיה, 4000 במספר, לא שרדו את המסע שהתחילו.

המחיר הכבד ששילמו העולים מאתיופיה בדרכם לארץ, וטראומת האובדן של בני משפחה וחברים קרובים שחווה כמעט כל אדם במסע, הצטרפו עם ההגעה לארץ ישראל לטראומת הקליטה. זאת בשל מעבר מארץ לארץ, משפה לשפה, מתרבות לתרבות ממנטליות המוכרת למנטליות האחרת. הבעיה העיקרית במקרה של הקהילה האתיופית, היא שהטראומה של הקהילה מהמסע לא הובנה בארץ, לא צוינה ולא זכתה להתייחסות ממסדית ולטיפול ראוי.

המשבר הזה לא נובע רק בסיפור ההכרה במסע, אלא בכל הקשור להיותה של הקהילה האתיופית, קהילה יהודית בעלת מסורת עתיקת יומין ששמרה על יהדותה אלפי שנים. באתיופיה התנהלו היהודים באורח מסורתי והונהגו על ידי מנהיגים רוחניים ששאבו הכול מכח האמונה החזקה באלוקי ישראל. הצורך והדרישה להסתגל לאורח החיים המערבי בישראל הביאו לשינויים רבים באורח החיים המסורתי.

חלומם להגשמה רוחנית התנפץ. הקייסים, המנהיגים הרוחניים של הקהילה לא הוכרו על ידי הממסד הישראלי וכך למעשה מעמדם נחלש ונוצר תסכול רב.

אחד מרבני הקהילה, ד"ר שרון שלום כותב בספרו 'מסיני לאתיופיה' "עולמו של יהודי אתיופי עומד על שלושה דברים: על התמיכה הדתית- קייסים, על התמיכה המשפחתית ועל התקווה שמחר בבוקר תזרח השמש. עם העלייה לארץ נפגעו היסודות הללו. לכן, על הקהילה נפלה החובה ללמוד דרכי התאוששות והתמודדות בלית ברירה עם השינויים שקורים בחברה וכך החלו לספר בכל דרך אפשרית את הסיפור ההיסטורי החשוב ביותר- המסע לירושלים".

עוד בשנות ה -80 היו מקיימים את טקס יום הזיכרון לנספים באנדרטה זמנית במקום מאולתר שכולו עפר והררי בסמוך לקיבוץ רמת רחל בירושלים וזה גם היה לאחר 20 שנות אי התייחסות לסיפור המסע. אין ספק, שהיום מעמדו של קיום הטקס נמצא במקום אחר לגמרי לאחר שהתקבלה ההחלטה בוועדת הטקסים והסמלים של הכנסת על הקמתה של האנדרטה בהר הרצל וקביעת יום הזיכרון לנספים מסודן כיום זיכרון לאומי, אודות לבני העדה ואחרים על המאבק למען הנצחת זכרם של הנופלים במקום הממלכתי והמכובד ביותר.

כאמור, חוץ מהיותו של יום זה, יום זיכרון לנספים מסודן במסע לארץ ישראל הוא גם יום שחרור לירושלים. כך שהרעיון בקביעה של שני האירועים באותו יום מבהיר לנו שהניסיון הוא למצוא לכולנו מכנה משותף, בידיעה שירושלים היא לב ליבו של העם היהודי שנפלו בה לוחמים וגיבורים מכול קצוות הקשת החברתית במדינה וכך לתת חותם כי כולנו שייכים לאותו האתוס שנקרא יהודי- ציוני.

========

דמוז גובזה הוא פעיל חברתי העובד עם בני הנוער בכפר הנוער הדתי "הודיות" שבגליל התחתון.