הרב אבינר בזכרונות אישיים ממלחמת ששת הימים

א

לחמתי כחייל פשוט, והסתכלתי בהערצה על המפקדים שלי, וקל וחומר על המפקדים הבכירים. אך יחד עם זה ,חשתי שיש משהו משותף לכולנו. כולנו חיילים. כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו. חשתי גאוה שאני לוחם מלחמות ישראל, לא גאוה אישית פסולה, אלא גאוה לאומית טהורה.

ב

ויהי היום והוצבתי בצמוד לתחנת הכח של אשקלון על שפת הים התיכון. אמר לי מפקדי: עמוד מול הים, ואל תעזוב אותו ממבטך לרגע אחד, כי יש ידיעה שהקומנדו המצרי רוצה לפוצץ את תחנת הכח, וכאשר הוא יצוף מן המים, תרוקן את מחסניתך עליו. – כן המפקד. אז עמדתי מול הים עם מבט חודר והנשק מוכן בידי דרוך ונצור, – והצלחתי במשימה. אמנם לא חיסלתי את החוליה, אך עשיתי יותר מזה: היא בכלל לא הגיעה. כנראה ראתה אותי מרחוק עם מבט אימים בעניי ונתקפה בפחד. על כל פנים, באותו יום הבנתי מהו כח ההרתעה של צה"ל.

ג

חלק מהזמן הוצבתי במחנה חיל-האויר תל-נוף. לעיתים טייסים היו מספרים לי לאן טסו ומה עשו ולא יכולתי להאמין: כל כך רחוק? כל כך הרבה שטח! בהתחלה חשבתי שסתם צוחקים, עד שהבנתי שהם דוברים אמת, ומאז לא יכולתי להשתחרר מההרגשה העצומה שאנו חיים בעידן של ניסים ונפלאות. לא יכולתי להבין את אלה שמתלוננים ולא רואים גודל השעה.

לא זכינו, הכל מתנה מרבונו של עולם

ד

מרוח גודש פנימי, בהזדמנות הראשונה נסעתי לרבנו הרב צבי יהודה ושאלתיו: במה זכינו? הרב הביט עליי בחיוך אבהי ואמר לי: הכנס לך לראש פעם אחת ולתמיד, לא זכינו, הכל מתנה מרבונו של עולם.

ה

בהזדמנות אחת, בשטח מצרי, ראיתי מאות ואולי אלפי שבויים יושבים על הקרקע או ליתר דיוק כורעים, וידיהם על ראשיהם. הרגשתי לא נוח לראות השפלתם. אך זה הגיע להם. במשך אלפיים שנה הגויים השפילו אותנו. עתה הגיע הזמן שזה יתהפך. רבונו של עולם החליט שהגיע הזמן.

ו

באותה הזדמנות לקחתי שלל בקבוק קטן של שתיה שכתוב עליו בערבית. ידעתי שאסור לחייל פשוט לקחת שלל, ושהשלל שייך לצה"ל, אבל בקבוק זה היה זרוק והפקר. יותר מאוחר הבאתי אותו לאמי, והיא שמה אותו על מדף לראוה.

לא הרגתי אף אחד

ז

אחרי המלחמה, חזרתי לקיבוץ בו גרתי וילד שאל אותי: אתה בא מן המלחמה? – כן. – כמה אויבים הרגת? – אף אחד. אז הגיב בתנועת זלזול. אכן לא הרגתי אף אחד, אך עזרתי לאלה שהרגו. האמת היא, שאנו עם ישראל, אין לנו תאבון להרוג, אנו רק מתגוננים. אבל כשצריך, צריך.

ח

פתאום שטח מדינת ישראל גדל פלאים, ואף אחד לא ידע מה לעשות עם כל השטחים האלה. כולם חשבו שזה על מנת להחזיר. פתאום רבנו הרב צבי יהודה הכריז שאסור להחזיר אף מילימטר אחד. זה נפל על כולם כרעם ביום בהיר. לא הבינו מה הוא אומר. גם לי זה היה חדש. אבל הבנתי שזה הגיוני והלכתי. ועתה בחסדי ד' יש ארבע מאות אלף אנשים ביהודה ושומרון.

אשרינו שזכינו.