אב נרצח לעיני ילדיו. עשרה יתומים. מוות שילווה לכל החיים. הלוויה קורעת לב. שבעה. נוסח שמוכר לנו מקרוב. נוסח שגרתי, אחד מתוך כמה רק השנה. מסעיר בכל פעם מחדש אך מה לעשות, כמו שתמיד אומרים: "החיים ממשיכים וצריך להמשיך, הם לא יעצרו אותנו". מין סבב משפטים כזה מוכר שאני כבר שומעת ומקבלת כמה שנים. שנים שעלו במחיר דמים גבוה. מחיר בלתי נסבל.

אז באתי לשאול על הסיסמא הזאת. על ההיגיון והצדק שטמונים בה. ואני חושבת שזהו הזמן לבחון מחדש את הלהט שננטע בנו והוחדר עמוק לליבנו ולמחשבתנו – "להמשיך את החיים" . כי איך אפשר להמשיך לחיות בכזאת שגרה? איך אפשר "להחליק" על עשרה יתומים או על נערה הנרצחת בשנתה? איך אפשר ללכת ללונה פארק ולהמשיך את תכניות החופש כסידרן כשחיסרון כל כך גדול תקף את עולמנו ואנו מחרישים ושותקים לנוכחותו? מישהו מבטיח לנו שזה לא יקרה יותר? מישהו מבטיח לנו שהזעזוע לא ישוב? שלא נאלץ לנחם שוב את השכנים? מישהו מבטיח שאוכל לנסוע ולחזור הביתה? או שאולי הרחקתי לכת. מישהו מבטיח לי שאקום בבוקר? כי היום נרצחים ילדים בשנתם. כן, בתוך ביתם, והמיטה, היא מלאה בדם, והארץ כולה מתבוססת. ואנחנו? אנחנו ממשיכים.

אז התרגלנו להמשיך, לעבור הלאה, למצוא מעט מילות נחמה או פשוט להתעלם, זו גם דרך טובה. לחשוב שהחיים כאן יסתדרו איך שהוא, ויש ראש ממשלה ושרים, ואנשים בוגרים ומבינים שיעשו את זה ואולי יום אחד נוכל לחיות כאן. התרגלנו לחשיבה כזאת שמנטרלת את כוחנו, שמעמידה אותנו מחוץ לתחום המלחמה. אך איפה אנחנו במערכה? איפה המלחמה שלנו? איפה נוער שיזעק על דם אחיו? שלא יהיה מוכן למרחץ דמים שכזה, להפקרות, לפתרונות לא אמינים. איפה נוער שידרוש לחסל את הטרור הפוגעני הזה? נוער שיעמוד על דרישותיו. כי בסך הכל הוא רוצה בטחון ונמאס לו גם להיות נוער יתום.

נוער ישראל הינו נוער מהפכן, הוא נוער שמסוגל להרים את קרנו, נוער שנלחם על עלייה לארץ, על היאחזות, נוער שהקריב את נפשו, שנלחם ללא חת למען שיבת עמו לארצו ולהקמת המולדת. בואו ניזכר בנוער צעיר שיצא כנגד כל הסיכויים במאבק על ירושלים הנצורה. נוער שהקריב, שנטל חלק באחריות הזאת. נוער שהבטיח לנו את חיינו כאן. נוער שנלחם והצליח במשימה שלו, שיצר שינוי והוביל אחריו את המוני ישראל.

אז גם כאן, במדינת ישראל של שנות האלפיים אנחנו יכולים ליצור שינוי. גם אם במשך עשור לא נלחמנו, יש בכוחנו ליצור מהפכה. אנחנו יכולים לשים סוף לאינתיפאדת הסכינים, לרצח בדרכים. לשים סוף לטרור שמנסה לנגח בנו ללא הרף. זה בידיים שלנו. אם נמאס לנו מהשגרה הזאת, בואו נוביל כאן שינוי. עלינו להפנים שהכח שיש בנו מסוגל להילחם. להילחם באויב, להילחם בחיים עקובים מדם. כי שבענו ולא נוכל לשאת עוד. בואו ונעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי להפסיק את הטרור, בואו נצא מההרגלים שהוצבו לנו כאילו היו טבעיים ונורמאליים. נצא מהבטונדות, נצא מהגדרות, נצא משגרת חיים בצל פיגועים, נדרוש לחיות כאן בחופשיות, בגאווה יהודית וללא פחד. שילמנו מחיר כבד מידי בשביל שנמשיך לחיות כך.

יש לנו צוואה של חברים טובים, אחים, הורים, תינוקות שנרצחו בדמי ימם, צוואה שללא התראה מוקדמת מצרפת אליה חתימות. צוואה של אלפים שקוראים לנו ללחום כדי שזה לא יקרה עוד, שקוראים לנו שלא נשתוק על דמם. אפשר להמשיך הלאה, לחיות את חיינו כפי שעשינו עד עכשיו, אך אם כואב לנו באמת על הרצח, על כבוד ישראל שמושפל, אם נמאס לנו להכיל בשקט את המחיר המופקע שאנו משלמים, בואו ונאמין במעשים. בואו נצא מהאדישות שאופפת אותנו, מהיאוש שחלחל בנו ונאמין במלחמה שלנו. אז אני קוראת לכם נוער אהוב ואוהב בואו וניקח את האחריות הזאת, ולמרות שחופש ויש הרבה תכניות, למרות שהחיים מלאים ועמוסים אני חושבת שאנחנו יכולים לבקש מעצמנו את ההקרבה הזאת. הקרבה שלא תתן לעוד רצח להתרחש הקרבה שתחסוך כאב של אובדן, של יתמות. הקרבה שאם לא נעשה אותה אף אחד אחר לא יעשה במקומנו. אז אנחנו קוראים לכם, נוער שליבו בוער ,נוער לוחם ומסור, לתת את ידכם ולהיות חלק במלחמה של כולנו בגדיעת הטרור הרצחני הזה, אחת ולתמיד. בואו ובע"ה עוד ננצח.