שנת 1998. בחוץ חום יולי-אוגוסט של חופש גדול, ואני, ילדה בדרך לכיתה ג', נעה בין שיעורי שחייה לבין גן המשחקים והמזגן בסלון. על המסך עלתה אז תוכנית חדשה בשם "הקיץ של חני".
בין פרק של "המומינים" ל"שאלתיאל קוואק", חני נחמיאס פשוט ישבה שם ודיברה אלינו. לא כ"כוכבת ילדים" מרוחקת, אלא בגובה העיניים, כאילו היינו שותפים סוד בחדר הפרטי שלה.
היום, כשאנחנו חוגגים 60 שנה לטלוויזיה החינוכית, אני מבינה שהייתי עדה (ומשתתפת) ברגע שבו נולד מיתוס. מה שהתחיל כפיילוט קיצי, הפך ב-1 בספטמבר למוסד של ממש: "בחדר של חני".
המכתב שלא הגיע והתמימות שנשארה באולפן
אני זוכרת את הנחישות של הילדה שהייתי. המכתב הראשון ששלחתי נעלם אי שם בדואר, אבל לא ויתרתי. במכתב השני כבר נזפתי בה קלות: "שלחתי מכתב אחד ולא שמת לב!". הטריק עבד. בחורף של אותה שנה, מצאתי את עצמי מוזמנת להתארח בעונה הראשונה של התוכנית, עוד לפני שהיא הפכה למותג שכל ילד בישראל חלם להגיע אליו.
כשאומרים "אכזבה" בהקשר של ילדות, אני נזכרת ברגע שנכנסתי לאולפן. חיפשתי את החדר. את הקירות, את המיטה, את הבית של חני. במקום זה פגשתי קירות קרטון, מצלמות ענק ואורות מסנוורים. "איפה החדר האמיתי?" שאלתי את עצמי בתמימות של ילדת שנות ה-90. אבל אז חני נחמיאס נכנסה לאולפן, והקסם חזר.
נרות מדונג וקלטת וידאו אחת
ישבנו שם, חני ואני. לימדתי אותה איך מכינים נרות שבת מדונג דבורים (מערכת יצירה שהייתה הלהיט שלי בבית) והצגתי את הציורים שלי בגאווה. חני, בדרכה הייחודית, גרמה לי להרגיש כאילו אנחנו באמת לבד בחדר, מנהלות שיחה רצינית בין שתי חברות. בסוף השידור קיבלתי את הפרס האולטימטיבי של התקופה: קלטת וידאו של "רחוב סומסום". היום היא אולי פריט לאספנים, אבל אז היא הייתה אוצר.
המורשת של החינוכית
ההצלחה של חני לא הייתה טמונה בפירוטכניקה או בפרסים יקרים (למרות שכולנו זוכרים את "אלופי הטריוויה"). היא הייתה טמונה בכנות. החינוכית, ובמיוחד החדר של חני, הציעו לנו מקום מפלט רגוע, אינטליגנטי ומכבד. חני לא עשתה לנו "הצגות"; היא פשוט הייתה שם בשבילנו בכל צהריים כשחזרנו מבית הספר.
היום, כשאני מביטה אחורה על 60 שנות שידור של התחנה המופלאה הזו, אני מבינה שהקירות של האולפן אולי היו מקרטון, אבל החוויות והערכים שקיבלנו שם היו יצוקים בבטון. תודה לך חני, ותודה לך טלוויזיה חינוכית, על שהייתם החדר הכי חם בבית שלנו.
תגובות